בעיות בבית

שנה שעברה. בדיוק קראנו את הסוף ופרצתי בבכי כי מה לעזאזל? זה לא סוף שאפשרי עבורי ואם הוא היה קיים זה לא היה סוף שאפשרי עבורו. זה סוף שאם היה אפשרי עבורנו היינו ממשיכים לסבול. פשוט הלכתי לחורשה ובכיתי ואין לי מושג למה הלכתי לשם דווקא אבל ישבתי על אבן ואמרתי לעצמי שזה הרגע המושלם ל

אחרי שהיא ביקשה ונתתי לה ופתאום לא היה לי, והייתי צריכה וסבלתי כי נתתי. ועכשיו כשמבקשות התגובה האוטומטית היא "אני לא רוצה לתת", ואז כשאני שוקלת את זה אני מבינה שזה בסדר לתת כי זה לא אותו הדבר כמו אז

היה ממש הרבה רעש ואף אחת לא שמה לב אליי כי הייתי שקטה ולא רציתי שהן יהיו שם והן לא היו אמורות להיות שם

קרעתי את כל הקולאז' מהקיר, אחד אחד עם כל הרעש, ובכיתי ואמרתי שנמאס ועץ הייתה שם וניסתה לנחם ואז שופה אמרה, את יכולה להפסיק עם הרעש?

היה משחק לא חשוב בכיתה ותאורטי לגמרי אבל כולם הצביעו בעד, אנחנו בעד להרוג! וכעסתי ולא הבנתי מה אני עושה פה

השנה. לא היה לי מה לאכול והוא הציע וזה באמת היה נחמד מצידו כי רק ההצעה מזינה, ויש לי היסטוריה פסיכולוגית עם אוכל, גוויעה מטראומה וטראומה מגוויעה. אז היו לי שני תפוחים ועל אף שהיא אכלה היא פשוט לקחה אחד. ודיברנו על ספרים, והיא זלזלה במה שאני קוראת. והיום דיברנו על משחק, והיא זלזלה במה שאני משחקת. אבל איפה החשיבה פה? אבל למה אין מספיק חשיבה פה? למה שתשחקי את זה אם אין מספיק חשיבה פה? אם הייתי רוצה לחשוב בהפסקות שיש לי מהלימודים הייתי לומדת מתמטיקה. וקלטתי, זה מה שאת עושה. למה את עושה את זה? למה כשענית היום בכיתה וענית תשובה לא נכונה, ותיקנת אותה, ותיקנת אותה, ואף אחת מהן לא הייתה נכונה, פנית אל המורה בסוף השיעור ואמרת שלמדת לא להשתתף? למה היה חשוב לך לומר את זה? למה כשאני עניתי משהו שאף אחד לא ידע, וכשלא ידעתי להוסיף פרט נוסף שלא ידעתי, כתבתי לעצמי במחברת לשתוק והחלטתי לשתוק וכעסתי על עצמי ונתתי לעצמי מכות קטנות בראש, ואז אמרתי, די, אין מצב שאת כועסת על עצמך בגלל זה, והפסקתי לעשות את זה, למה אז, למה אני, למה היית צריכה לומר את זה בקול? למה את אומרת שלא אכפת לך מה אחרים חושבים? למה כשבראש אמרתי לעצמי מה הייתי אומרת לך אם היית מזכירה את הטעות בפניי, איך הייתי מסבירה למה זה לא נורא, למה את יכולה להבליג - למה בראש אמרתי לעצמי שאני לא הולכת לומר לך את זה, כי את נותנת את הביטחון, התירוצים האלה לעצמך?

לא מזמן, כששאלתי את עצמי למה יש לי חברות.

לא מזמן, כששכחתי שאני צריכה להיות איפשהו

כשהיא סיפרה על מה שקרה לה, אלוהים, וידעתי שזה קורה. אני קוראת סיפורים כאלה כל פעם וזה קרה לי גם באופן שונה, וזה קרה לי עוד פעם רק באופן שונה, וזה קרה לי עוד פעם רק ב... ידעתי שזה קורה גם באופן הזה ידעתי באמת שידעתי אבל פרצתי בבכי כי כל כך קשה לי כשזה נכנס לראש, עמוק לתוכו ואומר לך - זה יקרה. אל תצאי מהבית, אל תקומי מהכיסא, אל תסתובבי בהפסקות ואל תביטי לאן שאנשים מצביעים כי יש מצב שאת, כן, את, מטרידה מינית.

כששכחתי להיות איפשהו, ובאתי, וידעתי שדיברו עליי וביקרו אותי והדבר היחיד שאמרו בקול זה מה יהיה העונש שלי. הן דיברו ותדברנה איתי אחכ עליה ועליו ועליהן וזה מה שעשיתי

כשדיברנו על מה שעשיתי והתנצלתי והתנצלתי בפני עצמי יותר מאשר בפניה - צ'ארלי, סליחה על שעשיתי את זה, סליחה על שאני לא חכמה מספיק וסליחה שהרגשות שלי מניעים אותי, סליחה שעשיתי את מה שתשנאי שעושים לך בעתיד וסליחה שלא שתקתי כשאחרים פגעו בך כי הייתי אנוכית - והיא לא התנצלה, היא גם לא תתנצל

על מה שעשתה שנייה לפני שעליתי אל הבמה, על שבמקום לראות אותך ראתה את מה שאמרה שלא אכפת לה ממנו בכלל, את מה שתאמר עליו שהיה ניסוי חברתי ובה בעת תתגאה בו כי זו הייתה המטרה. אני ניסוי חברתי?

השנה, כשחשבתי על זה וחיפשתי פתרון ולא רציתי להכיר בו ופרצתי בבכי והלכתי. לא רוצה לדבר בכוח, לא רוצה להתחרט אחר כך, לא רוצה לא לקבל טיפת הערכה על משהו שאני אפילו לא עושה בשבילי. ואז פרשתי, כי למה בכלל אני עושה?

יש ככ הרבה מעברי שורות לעשות, ככ הרבה ויש גם לי ככ הרבה לעשות. נכון לעכשיו, בעודי רוצה אבל רוצה באותה הצורה לעשות את מה שאנשים הטביעו בי לרצות. חשבתי, אולי אכתוב את זה, ואת ההמשך האינסופי על ציור. ואציג אותי. כן, מולה, ומולה, ומולו ומולן. מול כולכם. אני כרגע כותבת את זה ועוד ימים ספורים איעשה בת 17 ואני עדיין לא רוצה לחיות, אבל אולי כשאעזוב את בית הספר הזה יהיה לי האומץ לשחרר את זה. היא בטח תיעלב, והן בטח לא תבנה שאלו הן, ואני אחשוב - אם חשבתי שרוני אמיצה על שכתבה את מה שכתבה, אני, הפחדנית, שבוכה כמעט כל יום, בבית ובפנימייה, באמצע יציאות לקניון וארוחות בחדר האוכל ופעילויות כיתתיות על הטרדות מיניות

אני שמהגן שותקת ומכיתה ג' בוכה ומכיתה ה' מתחננת לאלוהים, אפשר שמכונית תעבור עכשיו? נו, עכשיו. עוד שנייה אני מגיעה למדרכה. אוקי, אולי בפעם הבאה. יש אלוהים והיא רוצה שיהיה טוב לי אז בטוח בפעם הבאה. בטוח בפעם הבאה

אני שי"בניקית אז הם לא יכולים להעיף אותי עכשיו, ובכלל, יש לי ציונים טובים, מה אכפת להם שיש מצב שאקפוץ יום אחד מהגג

אני

זו עם השחלות