אני שונאת את זה שאנשים מפילים עליי את רגשי הנחיתות שלהם. לולי ששנה שעברה אמרה לי שמתברר שהיא יותר טובה ממני במתמטיקה בגלל תרגיל אחד, ועכשיו שי (נדמה לי שקראתי לה פה מתנה אבל שי יותר זורם) שחזרה ואמרה לי שנוצר לה הרושם שאני טובה בכול, אז מוזר לה שיש משהו אחד שהיא מוצלחת ממני בו. אני מבינה שלכל אחת יש את הגרוטאות שלה, אבל גם לי יש גרוטאות...
אני בוודאי רק מדמיינת אבל נדמה לי שהן כל כך נהנות לומר את זה בפניי. לא מספיק רק לחשוב. הן נהנות לומר שאני פחות טובה, נהנות מכך שזו עובדה כביכול רשמית שאף אחד לא יכול לערער עליה. גם מאוד קריטי להזכיר זאת בפניי, כי מה שווה אי הערעור של אדם אחר על הנאמר.
כששי אמרה את זה הרגע ישר נזכרתי בלולי ובעניין המתמטיקה, ואמרתי לעצמי, כמה קל לומר את זה כשקיבלתי ציון סופי מצוין ואת מאוד רחוקה מכך. אני שונאת את זה שהגרוטאות שלי פתאום צצות ומנסות לנחם אותי בדרך משונה, על ידי כך שהן מזכירות לי שהן קיימות. נו, את יותר טובה, יש לזה הוכחה. נו, היא לא יותר טובה. אבל זה בכלל לא מנחם אותי. הלוואי שהיא לא הייתה אומרת לי את זה מלכתחילה והיינו מקבלות את אותו הציון...
הפרפקציוניזם שלי ממש החמיר בשנה האחרונה. אני כבר לא מתביישת להסתיר את הציונים שקיבלתי במבחנים, אבל אני עוד יותר מתביישת בהם, והם רק עולים. זה התחיל בממוצע של המחצית הראשונה שצמח בלי מאמץ משנה שעברה ב5 נקודות והמשיך בכך שעכשיו אני משקיעה מאוד ולא מרוצה מכל מה שהוא לא מאה, והמאיות לא מעניינות אותי כי הן לא דורשות שיפור
אלון דיבר אז על מדיטציה ואני הגבתי אז בכך שאני לא מצליחה, אני פשוט לא מצליחה. עכשיו הלימודים הם המדיטציה שלי והייתי כל כך שונאת את מי שאני כיום שהרבה פחות מענישה את עצמה אם הייתי מענישה את עצמי קצת כמו פעם
לפעמים אני מענישה את עצמי כמו פעם כי אני פשוט כועסת ממש ומתחרפנת וכל כך עצבנית על כך שאני הרבה פחות מענישה את עצמי לעומת פעם
אני חושבת שמצאתי בלוג של שי. אני לא בטוחה שמדובר בה, אבל הכינוי מאוד מתאים לה והפוסטים הקיטשיים והקסם הזה של הכתיבה שלה שעוזר לה לכתוב לפעמים ממש טוב על דברים שהיא בכלל לא מכירה. חשבתי שמעניין שהבלוג שקראתי כל כך שונה ממנה כי הוא חושף רק צד אחד בה. לפעמים אני מתאהבת בכתיבה של אנשים ובכל זאת אני בטוחה שאם אכיר אותם, ממש לא אתאהב בהם.
נסעתי במשך ארבע שעות לעיר אחרת כדי לבקר ידידה שהייתה מארחת ממש גרועה. ראיתי שם קוריאני מאוד יפה שכנראה היה יפני, והוא עבד בדוכן באמצע הקניון והכין אוכל אסייתי. שי הייתה אתי, וישבנו על ספסל ופתאום קמתי והתחלתי ללכת עם הגב אחורה, עוד קצת, ועוד קצת, כי ממש ניסיתי לשמוע באיזו שפה הם מדברים כדי לדעת אם הוא קוריאני. אני שומעת ממש גרוע אז זה לא עבד ואחרי שהלכנו היא אמרה לי שהוא הסתכל עליי בצורה מוזרה ושהוא בטח "רצה להתחיל אתך. צ'ארלי, בחורה בשמלת מיני התקרבה אליו באופן חשוד והגניבה לו מבטים כל הערב... היית צריכה לגשת אליו!" אמרתי לה שזו לא הייתה שמלת מיני ופתאום הרגשתי ממש רע כי סטוקריות זה דבר ממש לא נחמד ובאמת הסתכלתי עליו קצת הרבה כי הוא קוריאני, אבל באמת שלא בצורה רעה, פשוט קוריאנית זו שפה יפה. אני גם חושבת שזו הבנה ממש מוזרה של הסיטואציה. איזו דרך גרועה להתחיל עם בן אדם! לנעוץ בו מבטים וללבוש שמלה. לבשתי את דבורה שהיא השמלה היחידה שיש לי לכבוד הביקור אצל המארחת שלא רצתה לאכול אתנו כשסוף סוף באה לאסוף אותנו מהקניון ולקח לה המון זמן לחנות את האוטו ותהיתי איך היא עברה את הטסט מה שעזר לי להבין שאני מתמוססת בעצבים וכשחזרנו היא מזגה לעצמה אוכל ואמרה לנו למזוג לעצמנו וכששי שאלה לבסוף מה אתי אמרתי שאני לא אוכלת בשעות מאוחרות ושי שאלה למה וזה מצחיק כי לפני כמה שנים היא אמרה לי לא לאכול בשעות מאוחרות ומאז אני מפחדת מזה באופן מוזר. שמחתי שהגענו בשעה שאחריה אני לא מסוגלת לאכול כי רציתי שהמארחת תזכור שפספסתי אצלה ארוחה, גם אם היא לא תזכור כמוני את ההערות המבקרות שהיא זרקה לעברי, את זה שהיא העדיפה את הכלבה שלה על פנינו, את זה שהרגשתי נטושה בקניון ובכיתי ושי אמרה לי שאני צריכה להיות שמחה ושהיא תגיע מאוחר יותר ונאכל ודי, את לא צריכה לבכות. הכול היה בסדר עד עכשיו. הבלוג שלה לא ממש עניין אותי, אם לומר את האמת, וזו אחת הסיבות שאני לא אומרת לה שנתקלתי בו. מקסימום, אפשר לומר שהשתווינו עכשיו, אחרי שיחות שלמות ששוחחתי אתה בצ'אט והיא אמרה לפתע שהיא מעתיקה לחבר שלה, כי ככה זה אצלם.
אני מקווה שהקוריאני לא הרגיש מוטרד מכך שהסתכלתי עליו. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה. אולי עם כל צעד שלי הוא הרגיש שמפלצת מתקרבת אליו ושנו, עוד חצי שעה אנחנו סוגרים פה, שתלך עד אז. שלא תעקוב אחריי הביתה. רק שלא תבוא לפה עוד פעם
מזל שאני לא גרה שם.
צ'ארלי