בעיות בבית

למען האמת, מעולם לא באמת אהבתי אותה. לא שנאתי אותה, והיה לי ממש נוח אתה, אבל אחת הסיבות שהיה לי נוח אתה היא שלא נקשרתי אליה. שמרנו על מרחק סביר והייתי כנה אתה כמו עם כולם ולא יותר מדי, ודברים שהיא חשבה שירגשו אותי לא ריגשו אותי בכלל כי היא לא ריגשה אותי, והיא גם מאוד נזהרה, וזה ממש עזר לשמירת המרחק, מה שעזר לי. בפגישות האחרונות שלנו שמתי לב שהיא מרגישה יותר בנוח להגיד דברים מסוימים, ובפגישה האחרונה היא אמרה מפורשות שהיא מרגישה שעשינו תהליך ושהיא יכולה להיות פתוחה אתי, ולא היה לי מושג איך להגיד לה שאני לא רוצה שהיא תהיה פתוחה אתי. אני רוצה שהיא תיזהר ותשמור על מה שיוצא לה מהפה, ואני רוצה שנהיה עוסית ו"מטופלת" (הכינוי שהיא ככ נמנעת ממנו וכשאמרתי שהוא לא מפריע לי באמת התכוונתי לזה), ולא "חברות", או מה שזה לא יהיה. יש לי מספיק מהדבר הזה שהרגע תחמתי במירכאות.

עד כמה עצוב שהוספתי את המילה "כבר" כי חששתי שהיא תקרא את זה ורציתי שזה יצא פחות נורא?

מה שכן, היא עזרה לי להשיג מלגה מלאה. או יותר נכון, מלגה חלקית מעמותה שמשלימה את המלגה שכבר קיבלתי מבית הספר. רציתי לנסח זאת אחרת ולומר שאני קצת מתחרטת על כך שהחלטתי להמשיך אתה עוד שנה, אבל שיצא מהיחסים אתה דבר מאוד משתלם והוא המלגה. אבל שוב, זה פשוט נשמע רע. אבל שוב, זו האמת אז אני כותבת בכל זאת. אני ממש מקווה שהיא לא קוראת את זה.

קראתי כתבה על בית הספר האליטיסטי המתנשא שלי (משום מה אני חשה שאנשים שמכירים אותו ישר יבינו באיזה בית ספר מדובר) והיה כתוב שם שכל התלמידים מגיעים ממעמד כלכלי דומה ושההורים של כולם הם פרופסורים ורופאים ואנשי הייטק, ובתכלס, כאילו, טוב, מה אני אגיד, התלמידה היחידה שהכרתי שאני יודעת בבירור שההורים שלה הם לא אחד מאלה, סיפרה לי שאימא שלה משוגעת על יהלומים. באתי להגיב אז שבתור תלמידה שקיבלה מלגה מלאה, שהעבודה הכי טובה של אימא שלה הייתה במפעל (הלוואי שלא היו מפטרים אותה) ושאבא שלה מקבל קצבת נכות, זה לא נכון, אבל טוב, זה כן. מקרה אחד לא באמת משנה.

יש משהו שאני רוצה לפרוק. זה מביך אבל בבלוג הרבה פחות. השנה הייתה תקופה שבה המוח שלי נדמה כבתהליך התנוונות, וזה מאוד תסכל אותי. אמרתי דברים והרגשתי שאני אומרת דברים משונים מבחינת תקינות לשונית, דברים שמעולם לא יצא לי לומר, אבל פשוט לא הצלחתי לחשוב ולפענח מה. היו שתי אפשרויות, וידעתי שמה שאני אומרת מוזר, ובכל זאת לא בחרתי באחרת. לא הצלחתי לחשוב.

כדי להבהיר את חומרת המצב, אמרתי "לחטות" במקום "לחטוא", "ליינה" במקום "לינה". במקרה השני גם קראתי את זה מטקסט. כולן במקרה היו ליד שותפה לחדר, שתיקנה אותי בצורה לא נעימה. לפעמים כשהחדר לומד, כל אחת בפינה שלה, למתכונת או לבגרות או למשהו פחות חשוב, היא זורקת הערות על תקינות הטקסטים שהיא קוראת. פעם אחת היא אמרה משהו, והייתה שתיקה כזו, שבה חשבתי על מה שהיא אמרה ואמרתי, "אה, אבל זה לא לא נכון," ואז היא העירה עוד משהו בתגובה ואמרתי ש"גם זה בסדר". פעם נוספת היא העירה משהו על סיכומים שהמורה שלח, שבאמת היו מלאי טעויות, ואו, לא יכולת לעבור על זה לפני כן?  בקטע של שגיאות מקלדת, שם המספר, דברים הזויים שאני בטוחה שהוא יכול לתקן אבל הוא פשוט התעצל. ואלה היו סיכומים לבגרות ניסיונית שאין עליה סיכומים במקום אחר! בכל מקרה, היא העירה משהו על הטעויות שלו, ואז שותפה אחרת -

אממ אעצור רגע ואמציא להן כינויים. חיפשתי הרבה בפוסטים הקודמים שלי ומתברר שהמצאתי להן כבר כמה כינויים ששכחתי כמה פעמים בעבר. נלך על הפעם האחרונה. השותפה של "אבל הדבר התקין הזה לא תקין" היא תוגה, השותפה השחיינית שהחדר הכי פחות אהב היא מים, והשותפה שהכי התחברתי אליה היא רוני, אבל איך לעזאזל הכינוי הזה קשור אליה, אז אקרא לה ספגטי.

אז תוגה העירה על הטעויות שלו, וספגטי נעצה בי מבט מוזר. לפעמים היא נועצת בי מבטים ואני פשוט יודעת שהיא מחכה שאומר משהו או אשים לב למשהו, או שהיא בכלל רוצה לדעת אם שמתי לב למשהו או אם אני רוצה לומר משהו. אני לא חושבת שהיא מבינה את זה כל כך בעצמה. בכל מקרה, חשבתי על מה שתוגה אמרה, ואמרתי, "אבל זה כן אפשרי", והתהליך הקודם קרה. ספגטי ואני די טובות בענייני תקינות קיצונית (מבינה אם אתם לא מאמינים לי אחרי ה"לחטות", וסביר להניח, טוב, שגם תוגה לעולם לא תאמין). בכל מקרה, סיפרתי את כל זה כדי להגיע לסיפור הקצר ההוא שקרה בסוף השנה. הצעתי את עצמי כעורכת לשון לגוף שמפרסם עיתונים, וחיקיתי חברה שלי שתמיד משתמשת במילים האלו והיא חולת עברית כמוני, ואמרתי שמקווה שלא יפריע להם שאני גראמר-נאצית (אני לא משתמשת בביטוי הזה, אז מבחינתי זה נחשב חיקוי ). בכל מקרה, תוגה הסתכלה עליי במבט כזה של, "..."

מה שדי מוצדק, מהסיבות שפורטו פה, אבל, טוב, סתם מוזר לי לחשוב לפעמים על כמה טעויות יש לה ואפילו לספגטי, בדיבור ובכתיבה, ועל כך שאני לא מתקנת. מצד אחד אני שמחה שהן מתקנות אבל מצד שני אני לא לומדת מזה כלום. למעט העובדה שהמוח שלי מתנוון. אגב, המצב קצת משתפר. אני מנסה לקרוא יותר אבל בדיבור ממש קשה לי, כי לפעמים אני פשוט לא מצליחה להתרכז. אני מאוד מתוסכלת מזה... אבל אני משתדלת לא לשפוט את עצמי על זה יותר מדי. בכל מקרה, העניין הזה גרם לי לחשוב מחדש על מדוע כל כך חשוב לי לדבר נכון ובעיקר לכתוב נכון, ועל האם הייתי מזלזלת במישהו שאומר "לחטות", גם אם הוא באמת לא מודע לטעות. אני יודעת שאני לא מזלזלת בשגיאות כתיב, אז אני מניחה שלא, אבל עדיין מאוד חשוב לי לא לטעות משום מה.

זה גם עניין מוזר, כי יש דברים שאני בכוונה לא מקפידה עליהם, על אף שהם נכונים, והם עומדים לי על קצה הלשון, אבל אני מכריחה את עצמי לא לומר אותם. פשוט כי אני יודעת שזו תקינות לא מקובלת.

בכל מקרה, לגבי ספגטי ומבטיה. רציתי לספר על פעם שבה היא בכתה ותוגה ניגשה אליה, והעניין הוא שאני ממש גרועה בניחומים ומה שאני עושה במצבים כאלה הוא בעיקר להקשיב ולהיות עצובה ולהסתכל על תוגה מנחמת את ספגטי, מה שאני די מעריכה בה. אז, מה שהיא עשתה היה לי קצת מוזר. היא סיפרה לה משהו שקרה לה בעבר, בגרסה די ארוכה, והלקח היה גם לא יעיל במיוחד בהקשר של המקרה של ספגטי. זה הרגיש יותר לשם פריקה. ואז ספגטי נתנה בי מבט כזה, וטוב, מה, אני לא אעיר לתוגה על האלטרואיזם המפוקפק שהיא הפגינה, אבל היא עדיין נתנה לי את המבט הזה של "שמתי לב לזה ואני מביטה בך ככה כי אני מניחה שגם את". משהו דומה קרה במקרה פחות קריטי, כשמים הפגינה גם חוסר מודעות, ובאה באמצע שיחה שלי ושל ספגטי ואמרה משהו ממש לא קשור וניסתה לפתוח בשיחה אתה. ואז ספגטי הביטה בי במבט כזה, והיה שקט, ואני לא זוכרת איך הגבתי בדיוק אבל אני זוכרת ששאלתי אם היא מצפה שאגיד משהו, והיא לא הבינה על מה אני מדברת. ניסיתי להסביר אבל הנושא הוסט על ידי מים, או משהו. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שהיו שם. אבל אני באמת חושבת שהיא לא מודעת לזה ושהיא מבינה רק אחרי שזה קורה, מה קורה. מה שלא הוספתי לגבי המקרה עם הבכי הוא שאחרי נעיצת המבט ואי התגובה שלי, ספגטי אמרה לתוגה שהיא צודקת, ושהיא תעשה ככה וככה, ותוגה המשיכה לדבר אתה, וזו הייתה שיחה די מוזרה כי תוגה מדי פעם קטעה את מה שספגטי התחילה לומר, ונראה שספגטי שוכחת שהיא אמורה לבכות כי היא התעסקה בהיותה מנומסת. זו הסיבה שאני כבר לא בוכה בקרבת אנשים.

אגב, משהו קצת משונה לגבי ספגטי הוא שבמקרה יצא לי להכיר את הצדדים האחרים שלה. כלומר, היא אומרת שהיא טומבוי ושלאימא שלה קשה עם זה, והיא אומרת שהיא לא בכתה במשך שנים (עד השנה), והיא מספרת לי על המון מצבים שבהם היא קרבן ופשוט לא מסוגלת להחשיב את עצמה כקודמת לאחרים, מה שאימא שלה מכנה "התקרבנות", כי היא כביכול זו שהופכת את עצמה לקרבן. ואני מאמינה לה, וזה לא שאני מאמינה לכל אחד, אבל אני מכירה אותה וזה ממש מתאים לה. אבל במקרה יצא שיש לה אספקה מטורפת של שמלות ושהיא אפילו מתאפרת לעתים, ובמקרה יצא שראיתי אותה בוכה מספר מכובד של פעמים בשנה שהכרתי אותה, יחסית למישהי שלא בוכה כשהיא מחליטה לא לבכות, ובמקרה יצא שהיא מרגישה מספיק בנוח אתי כדי לספר לי על כל המקרים שבהם היא קרבן, מה שהיא אמרה לי בעצמה שהיא לא מספרת לאף אחד אחר. ואני מכירה אותה מספיק כדי לדעת איזה מין בת חווה היא, אבל עם זאת, זה קצת, טוב, מבלבל. מבינים?

אגב, היא אחת הנשים היותר מעניינות ומבריקות שיצא לי להכיר. היא אישה מאוד מרשימה. אני מקווה להיות אתה בחדר גם בשנה הבאה. התבקשנו לרשום שותפות פוטנציאליות, ורשמתי אותה והאמת שגם את תוגה. אמנם לא הכי בא לי להיות עם תוגה אבל אני חוששת שיש צרות יותר גרועות. מקסימום, היא תקטין לי קצת את האגו. בינתיים היא עושה עבודה יפה. אני בעד דברים כאלה

ראו את הסמיילי הזה כסמיילי שנכנס בכל הכוח במשהו. אם צפיתם אי פעם בדרמה קוריאנית, דמיינו את הסמיילי הזה אומר בקול בס צעקני, פייטינג!

לא בטוחה שהמסר הובהר כראוי, אז פירטתי.

לאחרונה אני הרבה פחות שלמה עם הגוף שלי, וזה מאוד מתסכל אותי. הייתה תקופה בעבר שבה הייתי מסתכלת על אנשים ובאמת חושבת שהם יפים, היום אני פשוט חושבת שהם לא מכוערים. ההבדל הוא רק בי. אני נהנית יותר ממראות כשיש לי תקווה באנשים ובי, וכרגע אני בת חווה שלא סומכת על מישהו באמת.

אתן קולטות שעץ ואני כבר לא חברות? זה פשוט הזוי. היא הייתה החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי. ובום, לפח! זה היה בום מתמשך עבורי, אבל כשהוא הגיע באופן רשמי, היא היחידה שהובהלה ממנו. אני פשוט המשכתי בחיי כרגיל.

אגב, צפיתי בדרמה עם הגבר המושלם. הוא כיבד אותה, הוא לא שכב אתה על אף שהוא ידע שהיא מוכנה לעשות זאת (זה היה מצב דמוי זנות), הוא מנע ממנה מצבים ממש איומים גם בתקופה שבה הוא לא אהב אותה, כשהיא לא רצתה אותו הוא הרפה ממנה, כשהיא עינתה את עצמה הוא גרם לה לשכוח מהו עינוי. והוא פאקינג התפאנגרל! אין לי תיאור ממש טוב לזה, אבל הוא פשוט התלהב ממערכת היחסים שלהם ולא התבייש מזה.

איזה מצחיק שאישה כתבה את הגבר המושלם שלי. גם מאוד הגיוני.

צפו בLUCKY ROMANCE.

צ'ארלי

שגילתה שכשאת/ה הפאנגירל של הפאנגירל שלך יוצאות לך נחירות מוזרות מהפה

(צפו ותבינו )

אגב, מצבי השתפר. אני לא אפרט כי אני לא בטוחה שאמשיך להאמין בזה אם אעשה זאת, אבל בואו נגיד שאתם הייתם ממשיכים.

יותר משאני מקווה שיהיה טוב, אני מקווה להיות טובה. אני באמת מקווה.

צ'ארלי