בעיות בבית

אתמול בלילה אח שלי ניגש לאימא שלי והתחיל לדבר אתה על זה שהוא רעב. הוא עשה מלא רעש וחיטט בכל המטבח ושאל אותה מלא שאלות, והעניין הוא שכבר מזמן הבנתי שהוא סדיסט רציני, אז זה שביקשתי ממנו להיות בשקט רק גרם לו להיות יותר "חברותי" לאימא שלי ולפתוח אתה מלא נושאי שיחה שלא מעניינים אותו בשיט. לא היה מזלג נקי והוא אמר לה שהוא לא יאכל. היא אמרה לו לשטוף מזלג והוא אמר שהוא מתעצל ושלכן הוא יגווע ברעב. מובן שהיא קמה (היא בכלל ישנה לפני כן) ושטפה לו מזלג ובכלל מזגה לו אוכל והכינה לו הכול. היום הוא רב אתה וצעק עליה וקילל אותה כי היא לא הסכימה לתת לו את פרטי האשראי שלה, מה שלגמרי הגיוני. היא ניסתה לדבר אתו ולהסביר לו שהוא צריך לכבד אותה (בעבר היא אפילו לא הייתה עושה את זה) והוא הסביר לה בצעקות שזו אשמתה. "אם הבן שלך מקלל אותך שוב ושוב, לא כדאי שתתחילי להבין שאת ראויה לקללות האלה?" קללות קללות בלה בלה

אחרי זה הוא צעק עליה וביקש ממנה אוכל. היא הכינה לו, כמובן... היא באה לדבר אתי וגם קצת חיבקה אותי מה שהבהיר לי כמובן שהיא מרגישה חרא, אז הסברתי לה שהיא צריכה להיות יותר קשה ולא להיות פראיירית ושגם אם היא מכינה לו אוכל, שתגיד לו לפחות לבוא לשים בעצמו כשהאוכל יהיה מוכן. אמרתי לה שלפעמים חייבות להיות קשוחות כדי לעזור לאנשים אחרים, אחרת הם לא ילמדו לעשות דברים שרק המציאות יכולה ללמד את עשייתם. כן, זה מוזר, אבל היא אוהבת אותו. או שזה לא. היא הסכימה אתי, ומזגה לו אוכל (אפילו אין טעם להוסיף מילת ניגוד). הוא התחיל לצעוק עליה על כך שהיא מרעילה אותו, וחזר על זה ממש הרבה. פשוט שמעתי בטון שלו שממש משעמם לו וזה מעביר לו את הזמן. הוא גם המשיך לאכול, חצי מנה ככה, תוך כדי שהוא חוזר ומאשים אותה. הוא צעק עליה מלכתחילה כי באוכל שהה משהו שהיה ספק חרק ספק תבלין, וכנראה המשיך לאכול כי הוא ממש רצה להאמין שמדובר בתבלין. בכל מקרה, בו זמנית האח היותר קטן ואימא שלי עשו "מחקר מקיף", תוך כדי שהם מזהירים את האח הפחות קטן להפסיק לאכול, ובסוף כל השקית של הפסטה הייתה מלאה בחרקים. עוד מישהו מחייך מלבדי? כי אני ממש צוחקת. ואני לא סדיסטית, באמת! אבל קארמה, קארמה. טוב, אני יותר סדיסטית מאשר מזוכיסטית, כי אני באמת ממש שונאת כאב, אבל אני גם לא סדיסטית. כלומר, אני ממש שונאת להכאיב לאחרים, אבל אני מניחה שיש בזה גם אלמנט אנוכי כי אני לא רוצה להרגיש את הכאב שאני מרגישה כשאני פוגעת באחרים. מורכב. מה שמצחיק הוא שרק אחרי שהם גילו את החרקים הוא הפסיק לצעוק על אימא שלי שהיא מרעילה אותו. אולי הוא היה עסוק בלהמשיך לאכול?

אגב, חשבתי על זה שגם אני ממש לא הייתי מבחינה בכך שמדובר בחרקים. עשיתי סיור קטן ומשמח ועברתי מהסיר עם תבלין החרקים לפח בו נמצאה השקית עם החרקים החיים, מחליפה כיפים בראשי עם הקארמה, ובאמת לא הייתי מבינה שמדובר בחרקים עד שהייתי מסיימת את המנה ומגיעה לרוטב שבו הם אשכרה שוחים להם בנעימים. לפני כמה ימים מצאתי חרק באוכל והוצאתי ובאתי לאכול את חתיכת הפסטה שעליה הוא היה, ואז קלטתי שיש מצב שאתחרט על זה בעתיד, על אף שבאותו הרגע חשבתי שזו בסך הכול חיה ובני אדם אוכלים חיות, אז לא לאכול אוכל שנגע בחיה? אבל זרקתי את החתיכה הזו כדי להרגיש פחות מוזרה. חשבתי שדעתי תשתנה וממש אגעל מעצמי בעוד יומיים נגיד, אבל אני עדיין חושבת שלא אכפת לי לאכול דבר כזה. זה קצת כמו לאכול עוף. אגב, זה מצחיק, כי מי מכם שקרא פה קצת אמור לזכור שאני טבעונית.

אה, אבל אם יש לי שערה באוכל, זה סיפור אחר. אני ממש מתאפקת לא להקיא, וזורקת את כל מה שהיה בצלחת

צ'ארלי (שבזמן שאימא שלה קמה כדי לשים לאחיה בשר היא ממש פנטזה על אכילת עוף, ספציפית כנפיים, אבל אל תגלו לאף אחד)