בעיות בבית

כואב לי

אולי אתאבד ביום ההולדת שלי? אכתוב על פתק קטן "כואב" ואדביק אותו למושב של הכיסא בסלוטייפ ואנשים ימשיכו לשבת עליו עד שהנייר יישחק

התכוונתי לכתוב

אבל אני כבר לא

יכולה

אני לא רוצה להיות פה

לא יודעת

השותפות לחדר העירו לי על פעמיים שבהן השעון המעורר שלי צלצל הרבה זמן לפני שהתעוררתי, וזה הפריע להן לישון. הסיבה שאני לא שומעת טוב היא כנראה אטמי האוזניים, אבל אם לא אשים אטמי אוזניים לא אצליח לישון עם כל הרעש שהן עושות! גם עם אטמי אוזניים לוקח לי זמן לישון ואני שומעת את הרעש שהן עושות, וזה אחרי שכל אחת העירה לשנייה עשרות פעמים על הרעש שהיא עושה (כפי שמעירות לי עכשיו), כך שאין לזה פתרון אחר. אוף, מעצבן אותי שאנחנו שורדות עם זה שכל אחת מדליקה מנורת לילה (בין אם לצורך לימודים בין אם לקריאה) וזה מפריע לאחרות לישון, אבל זו בכל זאת זכות פרטית של כל אחת מאיתנו שאי אפשר לוותר עליה בשביל נוחות האחרות. למה המקרה שלי שונה? 

עץ ואני קראנו על מישהו שלא הצליח ליצור קשר עם אהובתו אחרי שעלה ארצה וסבל ממש הרבה, ושניהם כן ניסו ליצור קשר אחד עם השנייה. אנחנו עושות עליו מעין פרויקט, ככה שאנחנו יודעות עליו די הרבה. עשיתי מאין אנחת-כאב כשראינו את הניסיונות שלהם לאתר האחת את השני, והיא אמרה שלא אעשה את זה. בלה בלה דיברנו ולעץ יש בעיה עם זה שמרחמים על אנשים. אם מישהו חווה כאב, למה שלא ארגיש סימפטיה? אני לא מבינה את זה. זה לא שהדבר היחיד שאני זוכרת ממנו הוא זה שהוא היה יתום וחווה את השואה ומת בגיל צעיר ללא אהובה. כאילו, מן הסתם שהוא הרבה יותר מזה, ומן הסתם שהסיבה שאני מרגישה עצב בשבילו היא שאני מעריכה את מי שהוא היה בפני עצמו ורוצה שיהיה (היה?) לו טוב.

היה לנו פעם דיון כזה על כך שהיא שאלה אותי אם נשים הן מסכנות בעיניי ואמרתי שכן, תרבות האונס מופנית בעיקרה כלפינו, איך אפשר להיות יותר מסכנה מזה? והיא אמרה שלדעתה נשים לא מסכנות והסתכלה עליי כאילו אמרתי משהו נורא. זה שאנחנו לא בעלות פריבילגיה מבחינה מגדרית לא אומר שאנחנו לא חזקות, לא מוכשרות, לא מסוגלות למה שאחרים מסוגלים. אני חושבת שזה די דומה לנטייה שלה לומר שכולן יפות - לא, לא כולן! אני לא! למה לשקר לי? למה להסתכל רק על מה שיפה בי ולא מה שמכוער? למה מה שמכוער או יפה בי הוא חסרון או יתרון, למה הוא לא פשוט אני ולמה לעזאזל יפה יותר זה יותר טוב?

אממ

הוספתי שיר של בולדר לרשימות שמתאר את מה שעובר עליי עכשיו מבחינה חברתית, בין היתר. זה לא ממלא את כולי, אבל לאחרונה זה נמצא שם. זה פשוט צף ומתעורר לחיים וזה לא נעים ועץ אמרה לי היום שאז מה אם ההוא שמת ויתר על עצמו בשביל אחרים ומציינים את זה לטובה, שאם הוא היה נלחם על שלו הוא לא היה פחות טוב, אבל זה שהוא לא נלחם על שלו הופך את זה לראוי להערכה. לא יודעת. לא רוצה שאחרים יעריכו אותי אם זה אומר שאני צריכה לוותר על עצמי. אני לא יודעת מה עם אחרים, אבל אחרי תקופה ארוכה בעבר בה עשיתי את זה ושנאתי את עצמי אני לא יכולה להיות בסדר עם זה. אם יכאיבו לי יכאב לי ככ שאחרי שאבכה בלילות אגיד ללולי, הכאבת לי ואת מכאיבה לי עכשיו. כמובן שלא אגיד לה שבכיתי והיא לא תיקח את זה ברצינות, אבל משהו ישתנה, כי עמדתי על שלי וכי היא אולי חסרת מודעות בקטעים כאלה אבל היא מנסה להיות הוגנת אז משהו ישתנה. זה השתנה. קצת.

האיבה הזו הקיימת, בעיקר כלפי עצמי.

צ'ארלי

הנה השיר כי הוא כנראה יימחק משם בעתיד והשקעתי בניקוד הזה ():

מַלְאָךְ מָלֵא טוּב-לֵב, הַאִם תֵּדַע אֵיבָה,
אֶגְרוֹף קָמוּץ בַּצֵּל, דְּמָעוֹת שֶׁל מְרֵרָה,
נָקָם אֲשֶׁר לְנֶשֶׁק תֹּפֶת שׁוּב יִקְרָא,
מַדְרִיךְ אֶת דַּעְתֵּּנוּ כְּמַנְהִיג צָבָא?
מַלְאָךְ מָלֵא טוּב-לֵב, הַאִם תֵּדַע אֵיבָה?
("היפוך" של בודלר, בתרגום דורי מנור)

זה קצת מוזר

הבנות בחדר מרכלות אחת על השנייה. כאילו, לא מרכלות בקטע מרושע כפי ששופה נהגה לעשות, אלא אומרות מה מציק להן, ומן הסתם לא בפנים של מי שעושה את שמציק להן. מה שדי לגיטימי, לדעתי. זוכרות שהיו פעם צדדים בחבורה של שנה שעברה? שופי ולולי, עץ ואני. ישנן שלוש בנות חדר מלבדי. נגיד ואחת היא רוני, שהיא כריזמטית כזו וסופר מוכשרת בכל דבר אפשרי, ונגיד שהשנייה זו תוגה, והיא כזה לובשת שחורים אבל אדם עדין אבל בצורה רגילה, ונגיד שהשלישית היא מים, שהייתה פעם שחיינית מקצועית ושותה הרבה. יש מצב שכבר המצאתי להן שמות אבל די שכחתי אז סו בי איט. בכל מקרה, אם יש צדדים עכשיו, אז זה בערך ככה: רוני, תוגה ואני - ומנגד, מים ואני. משום מה עליי הן לא עצבניות כרגע, אז הן פשוט מוציאות עצבים לידי. אני תוהה אם כשהן עצבניות עליי הן מדברות עליי באותה הצורה...

מה שמזכיר לי. באתי לכתוב פה על משהו שקרה עם לולי, ואני לא רוצה ממש לספר לאדם אחר כי אני מרגישה שזה יגרור הזדהות והבנה ואז אולי יתפתח בי איזשהו כעס כלפיה, אז באתי לבלוג. ישבנו שעות ועבדנו על משהו שהיה קשה לגרום לו לעבוד והוא היה די מסובך, ואז היא מצאה לו פתרון פשוט אחר, יישמנו אותו, וזה עבד. ואז היא סיפרה על הפתרון למישהו, ולעוד מישהו, ולעוד מישהי. אה, וכל הזמן הזה לי. היא ממש אוהבת להתרהב בתוצרים שלה, וזה בסדר, אבל מצד שני לא ממש. ובזמן שהיא התמלאה בעצמה, התמלאתי באווירה כזו של, ואו, היא בעצם הייתה יכולה להיות בהקבצה של הגאונים, ושל ואו, זה ממש מדהים, והיא אחת הנשים הכי טובות במגמה. מה שהיה קצת מוזר, ואני תוהה אם זו האווירה שהציפה אותה וגרמה לה להתלהב ככ. וכאילו, אני שמחה שהיא שמחה, אבל למה מה שעשיתי פחות חשוב? למה הדרך המגניבה שאני חשבתי עליה ושאומנם הייתה פחות פשוטה אך יותר מתוחכמת, לא זוכה להערכה? לא מצד אחרים, אלא מצידה לפחות, כי היא הייתה נוכחת בתהליך והיא יודעת שגם אם הרעיון של התוצר הסופי נבע ממנה, אני זו שישבה ועבדה ויישמה אותו וגם הניבה פרות אחרים שהם לא פחות מוצלחים?

אבל אני חושבת שזה היה שיעור טוב בשבילי. יותר משחשוב שאחרות תערכנה אותי, חשוב שאני אדע מה ערכי. עוד דבר שלא נעים בשהייה עם לולי זה שגם אם היא לא מצליחה בדברים היא מתנשאת לגבי כמה שהם פשוטים. נגיד אחרי שישבנו כל היום על הפרויקט שציינתי, היא אמרה, צ'ארלי, אם זה היה ככ פשוט למה לא המשכנו לשלב היותר קשה? איזה בזבוז זה היה. משהו כזה. אממ

אני לא מרגישה את זה רק ממנה, אלא מעוד כמה אנשים. אתם חושבים שאתם חכמים, והאמת שאני מסכימה, אתם חכמים, אבל אתם לא יותר חכמים מכל מי שסביבכם. וזה בסדר להתלהב מעצמכם, אבל למה להקטין את כל השאר על הדרך? למה להעמיד פנים שאתם מצליחים גם במה שאתם לא מצליחים? למה צריך לתרץ כל ציון גרוע בזה שלא השקעתם? אתם מתגאים? אה, ואם השקעתם זה לחץ? אוקי, מאמינה לכם, אבל למה אתם צריכים לומר לי את זה בכלל?

אוף, אני כבר סתם מגזימה. זה בסדר לתרץ את עצמכם בפני אחרים, זה גם די הגיוני כי גם אם אנחנו לא רוצים שיהיה אכפת לנו אכפת לנו, אחרת לא היה אכפת לי שאני מרגישה מוקטנת. פשוט יצאתי מהעבודה עם לולי בהרגשה של לא-באמת-הועלתי, על אף שידעתי שתרמתי המון, פשוט את מרבית התרומה שלי תרמתי למה שלא ייכנס לתוצר הסופי. אבל למה כשאמרתי לה שזה גורם לי להרגיש שלא הועלתי, היא אמרה שחסכתי לה כתיבה בשפת תכנות, שזו עבודה משעממת? למה שלשום, במחשבים, היא אמרה שהחשיבה על מה שמתכנתות זה החלק מהמשמעותי, כשאני יכולה להתערב שהיא בחיים לא הייתה מצליחה לתכנת את זה? למה כשאני יושבת שעות ועושה עבודות שאני אמורה לעשות איתה, ואני זו שפאקינג עושה הכול, הכול הכול הכול, מההתחלה ועד הסוף, היא מקבלת את הציון שלי ואני מקבלת אפס הערכה?

אבל אני מניחה שזה שיעור חשוב. אני צריכה ללמוד להעריך את עצמי מבלי שאחרים יעריכו אותי, כדי שכשאצליח ולא יהיה אף אחד שיבחין בכך, כשאני אקבל 100+ בזמן שהגאונים יקבלו 70, אף אחד לא יצפה ממני במבחן הבא לקבל מעל 90. וזה אחלה.

אבל בינתיים זה לא ממש עוזר, כי יש תחרות והיא מופנית כלפי כל אחד ואחת מאיתנו ופאק, אני שונאת את המגמה שלי, וכבר הספקתי לשכוח מזה ולכעוס על שבכלל חשבתי שהם מתנשאים. אבל זה לא "הם", האמת שהרוב סבבה. פשוט המתנשאים מתנשאים ללא קשר להיותם במגמה שלי מלבד העובדה שהם במגמה שלי במקרה. אני שונאת אי צדק, בעיקר כזה שנעשה כלפיי כי אז יש יותר את מי להאשים. את הדו"ח הבא אני לא עושה איתה, בי נשבעתי.

אה, אבל אני לא שונאת אותה. סתם פרקתי. היחסים בסדר סך הכול. גם עם עץ.

הלוואי שלא היו לי חברות ^^

צ'ארלי