בעיות בבית

אתמול בלילה אח שלי ניגש לאימא שלי והתחיל לדבר אתה על זה שהוא רעב. הוא עשה מלא רעש וחיטט בכל המטבח ושאל אותה מלא שאלות, והעניין הוא שכבר מזמן הבנתי שהוא סדיסט רציני, אז זה שביקשתי ממנו להיות בשקט רק גרם לו להיות יותר "חברותי" לאימא שלי ולפתוח אתה מלא נושאי שיחה שלא מעניינים אותו בשיט. לא היה מזלג נקי והוא אמר לה שהוא לא יאכל. היא אמרה לו לשטוף מזלג והוא אמר שהוא מתעצל ושלכן הוא יגווע ברעב. מובן שהיא קמה (היא בכלל ישנה לפני כן) ושטפה לו מזלג ובכלל מזגה לו אוכל והכינה לו הכול. היום הוא רב אתה וצעק עליה וקילל אותה כי היא לא הסכימה לתת לו את פרטי האשראי שלה, מה שלגמרי הגיוני. היא ניסתה לדבר אתו ולהסביר לו שהוא צריך לכבד אותה (בעבר היא אפילו לא הייתה עושה את זה) והוא הסביר לה בצעקות שזו אשמתה. "אם הבן שלך מקלל אותך שוב ושוב, לא כדאי שתתחילי להבין שאת ראויה לקללות האלה?" קללות קללות בלה בלה

אחרי זה הוא צעק עליה וביקש ממנה אוכל. היא הכינה לו, כמובן... היא באה לדבר אתי וגם קצת חיבקה אותי מה שהבהיר לי כמובן שהיא מרגישה חרא, אז הסברתי לה שהיא צריכה להיות יותר קשה ולא להיות פראיירית ושגם אם היא מכינה לו אוכל, שתגיד לו לפחות לבוא לשים בעצמו כשהאוכל יהיה מוכן. אמרתי לה שלפעמים חייבות להיות קשוחות כדי לעזור לאנשים אחרים, אחרת הם לא ילמדו לעשות דברים שרק המציאות יכולה ללמד את עשייתם. כן, זה מוזר, אבל היא אוהבת אותו. או שזה לא. היא הסכימה אתי, ומזגה לו אוכל (אפילו אין טעם להוסיף מילת ניגוד). הוא התחיל לצעוק עליה על כך שהיא מרעילה אותו, וחזר על זה ממש הרבה. פשוט שמעתי בטון שלו שממש משעמם לו וזה מעביר לו את הזמן. הוא גם המשיך לאכול, חצי מנה ככה, תוך כדי שהוא חוזר ומאשים אותה. הוא צעק עליה מלכתחילה כי באוכל שהה משהו שהיה ספק חרק ספק תבלין, וכנראה המשיך לאכול כי הוא ממש רצה להאמין שמדובר בתבלין. בכל מקרה, בו זמנית האח היותר קטן ואימא שלי עשו "מחקר מקיף", תוך כדי שהם מזהירים את האח הפחות קטן להפסיק לאכול, ובסוף כל השקית של הפסטה הייתה מלאה בחרקים. עוד מישהו מחייך מלבדי? כי אני ממש צוחקת. ואני לא סדיסטית, באמת! אבל קארמה, קארמה. טוב, אני יותר סדיסטית מאשר מזוכיסטית, כי אני באמת ממש שונאת כאב, אבל אני גם לא סדיסטית. כלומר, אני ממש שונאת להכאיב לאחרים, אבל אני מניחה שיש בזה גם אלמנט אנוכי כי אני לא רוצה להרגיש את הכאב שאני מרגישה כשאני פוגעת באחרים. מורכב. מה שמצחיק הוא שרק אחרי שהם גילו את החרקים הוא הפסיק לצעוק על אימא שלי שהיא מרעילה אותו. אולי הוא היה עסוק בלהמשיך לאכול?

אגב, חשבתי על זה שגם אני ממש לא הייתי מבחינה בכך שמדובר בחרקים. עשיתי סיור קטן ומשמח ועברתי מהסיר עם תבלין החרקים לפח בו נמצאה השקית עם החרקים החיים, מחליפה כיפים בראשי עם הקארמה, ובאמת לא הייתי מבינה שמדובר בחרקים עד שהייתי מסיימת את המנה ומגיעה לרוטב שבו הם אשכרה שוחים להם בנעימים. לפני כמה ימים מצאתי חרק באוכל והוצאתי ובאתי לאכול את חתיכת הפסטה שעליה הוא היה, ואז קלטתי שיש מצב שאתחרט על זה בעתיד, על אף שבאותו הרגע חשבתי שזו בסך הכול חיה ובני אדם אוכלים חיות, אז לא לאכול אוכל שנגע בחיה? אבל זרקתי את החתיכה הזו כדי להרגיש פחות מוזרה. חשבתי שדעתי תשתנה וממש אגעל מעצמי בעוד יומיים נגיד, אבל אני עדיין חושבת שלא אכפת לי לאכול דבר כזה. זה קצת כמו לאכול עוף. אגב, זה מצחיק, כי מי מכם שקרא פה קצת אמור לזכור שאני טבעונית.

אה, אבל אם יש לי שערה באוכל, זה סיפור אחר. אני ממש מתאפקת לא להקיא, וזורקת את כל מה שהיה בצלחת

צ'ארלי (שבזמן שאימא שלה קמה כדי לשים לאחיה בשר היא ממש פנטזה על אכילת עוף, ספציפית כנפיים, אבל אל תגלו לאף אחד)

ניסיתי להתחיל את הפוסט הזה בכל מיני דרכים אבל אף אחת מהן לא הרגישה טבעית לי, אז החלטתי שפשוט אגש לעניין (או לאחד מהם). לפני זמן מה, עליתי על אוטובוס בינעירוני הביתה, כי פנימייה, וקרה משהו שבדרך כלל לא קורה, הוא שתלמיד מהכיתה שלי התיישב לידי. כשאני יושבת ליד אנשים באוטובוסים אני מרגישה שנוצר בינינו קשר בלתי ניתן לביטול, בין היתר בהשפעת הספר "לפני שאמות". זה קורה לי גם עם אנשים זרים לחלוטין, ואתו זה היה אפילו יותר משמעותי. העניין הוא שאני מרגישה את החוטים האלה שקושרים ביני לבין מי שיושב לידי ומלפניי ומאחוריי, גם, ואפילו בעיקר, כשאנחנו לא משוחחים. אני ממש מרגישה שאנחנו מתקשרים דרך התנועות שלנו או העיסוקים שלנו בדברים שלא נוגעים זה לזה. כבר כשהוא עלה הייתי ממש לחוצה, כי אני כבר בשנתי האחרונה בתיכון ואני בקושי מכירה את השכבה שלי, שלא לדבר על שכבות אחרות, וזה קצת מעציב אותי, כי הייתי רוצה להכיר אנשים יותר ולא להיוותר בסיום התיכון עם המחשבה ש"פספסתי אותם". ואז, ממש בעבע בי הרצון ואפילו הצורך לתקשר אתו באופן... נורמלי, ולא דרך דברים כמו שמיעת מוזיקה באוזניות. חשבתי ממש הרבה על איך לפתוח אתו בשיחה, בזמן שהעברתי את הזמן בקריאת ספר, השלמת פרקים של מאנוות שבועיות, האזנה למוזיקה קוריאנית ושיחות בטלפון. הייתי ממש מודעת לעצמי ובין שהתעסקתי בעיסוקים האחרים שלי ניסיתי להכריח את עצמי לפתוח בשיחה. לאחר תהיות חוזרות הגעתי למסקנה שמשפט טוב להתחיל בו שיחה הוא "בא לך לשוחח?", והיו כמה פעמים שבהן אזרתי את האומץ לעשות זאת, אבל אז הטלפון שלו בדיוק צלצל או שפניתי אליו ופתאום הבנתי שהוא בכלל ישן...  אמנם הנסיעה שלי נמשכת כארבע שעות, אך הנסיעה שלו בהחלט קצרה יותר, ועם כל רגע הזמן שנותר לי לביצוע המשימה הלך ואזל. עץ שלחה לי הודעה והחלטתי שאולי יעזור לי לספר לה על הסיטואציה המורכבת שבה אני נמצאת, והתחלתי לספר לה על טסה מ"לפני שאמות" אבל אז קלטתי שאפשר לראות את ההשתקפות של המסך של הטלפון שלי בחלון, והוא גם בדיוק התבונן לצד הזה אז הפסקתי. ואז החלטתי שזהו, אני פונה אליו, ושמתי לב שהראש שלו היה מוטה לכיוון החלון שלי כי הוא בכלל שוב ישן... ברצינות  אוקי, הוא התעורר ועשה כל מיני דברים בטלפון, ואז שוב התחלתי להריץ בראש את המשפט שהגעתי אליו לאחר לבטים רבים (בא לך לשוחח? בא לך לדבר? רוצה לדבר על משהו? בא לך לשוחח?) והחלטתי לפנות אליו, אבל לפני שזה קרה פשוט התחלתי לצחוק. ניסיתי להסתיר את זה בכל מיני דרכים, אבל זה רק החמיר, וכבר ממש רעדתי מצחוק. כשזה סוףסוף נרגע קראתי בשם שלו, והוא שאל אותי עם חיוך "מה", ואז כבר לא הייתה לי ברירה אז תוך כדי צחקוקים בלתי נשלטים סיפרתי לו על זה שקראתי ספר והמספרת ישבה באוטובוס, ואז היא ראתה מהחלון אישה שעברה תאונת דרכים מפונה באמבולנס, והיא חשבה על זה ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה" ועל זה ש"לפעמים אני תוהה אם אני היחידה שמבינה את זה". ואז הוא פשוט צחק ואמר אוקי, אז השיחה המשיכה והיה ממש אחלה. ומלחיץ, מאוד מלחיץ. אני לא חושבת שכל שיחה שמתחילה בצורה כל כך מוזרה תהיה כזו אחלה, אבל איכשהו הוא נדבק בצחוק שלי במקום לחשוב שהוא מוזר, ואולי שני הדברים קרו בו זמנית, אבל בכל מקרה, זה הרגיש נחמד ולא הרגשתי שיפוט מצדו. כשהגעתי הביתה, שימח אותי לחשוב על כך שלפעמים יוצא ממשהו כזה דבר טוב, כי באותו השבוע הייתה לי התנסות פחות טובה. כולם עזבו שולחן שישבתי בו בחדר אוכל, וישב שם עוד מישהו שלא סיים לאכול, אז על אף שגם אני סיימתי לאכול והיו לי דברים דחופים לעשות, החלטתי להישאר. הוא דיבר ועל אף שהייתי לחוצה הייתי אני ודיברתי, והוא לא חיבב את זה במיוחד. זה היה כל כך בולט והשיחה הסתיימה בצורה די אירונית, בה הוא מסיים משפט על כך שלפעמים שיחות לא זורמות והוא מדבר בכוח, אבל בסופו של דבר גם הן מסתיימות. ומיד אחר כך הוא הרים את המגש שלו ואמר, "שנלך?" כשאני כותבת את זה ככה זה נראה כמו רמיזה של ממש, אבל זה לא היה כזה בולט באותה השיחה, סתם אירוני. בכל מקרה, ההתנסות עם בחור האוטובוס הייתה הרבה יותר טובה. וכפי שהתנסויות קטנות יכולות לדכא אותי מאוד לעתים, הן גם יכולות לשמח אותי מאוד. כשחזרתי לבית הספר, הייתה פעילות שבה בחור האוטובוס ואני היינו באותה הקבוצה, ואז הוא זרק לי בדרך אגב שהשיחה באוטובוס ממש שימחה אותו, וזה ממש ממש שימח אותי, שבכל פעם שנזכרתי בזה פשוט חייכתי חיוך ענק. נראה לי שכבר הזכרתי את זה בבלוג, אבל ישנן תקופות שבהן אני מתאהבת באנשים כמה פעמים ביום, ממש כדרך קבע. אז זו הייתה ההתאהבות הראשונה שלי מזה הרבה זמן.

ההתאהבות השנייה שלי היא עוד תלמיד מהכיתה (נקרא לו תום) שישבתי לידו וליד ספגטי (הבחורה, לא המאכל) בארוחת שישי ועל אף שהשיחה הייתה בעיקרה ביניהם, גם אני השתתפתי בה. בשלב מסוים התחלתי לצחוק בלי כל קשר לשיחה, והסברתי להם שרציתי לספר להם בדיחה ספונטנית אבל התחרטתי. לפעמים אני עושה את זה, מתחילה לומר משהו ואז מפסיקה, מה שיכול ממש לתסכל אנשים (THO זה לא היה המקרה). תום ניסה לגרום לי לספר בכל זאת, ואמר בהומור שהם יזכרו זאת לעד, משהו כזה. ואז ספגטי אמרה לו ברצינות, אל תגיד לה דבר כזה. ספגטי מכירה אותי ויודעת שאני הרבה פעמים לוקחת דברים רחוק מדי וזוכרת אותם על אף שהם יכולים להיראות לא משמעותיים עבור אחרים, אז הבנתי מאיפה זה נובע, אבל במקרה הזה היא כן קצת הגזימה כי זה לא שבאמת פגעתי בו. אם כי, לא כעסתי עליה או משהו, ואפילו חשבתי שזה חמוד מצדה. מה גם, זה גרם לו להפסיק להתעקש ולסגור את הנושא בזה שאפצה בבדיחה אחרת מתישהו בעתיד, מה שגם היה חמוד. מה גם פחות טוב, זה גרם לי לחזור ולהיזכר בזה שאני חייבת לו בדיחה, פשוט כי היא עשתה מזה עניין אז זה גרם לי לעשות מזה עניין  ניסיתי מאז לחפש הרבה בדיחות באינטרנט אבל אף אחת מהן לא הייתה באמת מצחיקה. הדברים היחידים שמצחיקים אותי הם בדיחות עם הקשר כמו כל אלה שנמצאות בבלוגים של חזקוש והארנב הרוסי, בעיקר של הארנב הרוסי, ואז זה כל כך שחור שלא רואים בדיחה (אנשים מסוימים... אני אישית מטורפת על זה). בסופו של דבר, כתבתי לו ברכה לכבוד השנה החדשה (הייתה פעילות כזו וכתבתי למלא אנשים שהתאהבתי בהם) שהייתה כולה בדיחה (במובן טוב) ולמחרת הוא הודה לי, ואוטומוטית שאלתי אותו אם זה היה מצחיק, והוא אמר לי שזה היה ממש מצחיק וממש שימח אותו. ומאז, בכל פעם שאני נזכרת בזה, אני מחייכת חיוך ענק.

ההתאהבות השלישית שלי היא מישהי מהמגמה שבכל פעם שבה אני נתקלת בה אני מרגישה כאילו מישהו שופך עליי דלי של טוב לב מרענן, והיא אפילו לא צריכה להתאמץ בשביל זה. זו פשוט ההרגשה שהיא משדרת. היא מאוד חכמה ונחמדה והשנה יצא לי לדבר עם השותפה החדשה (יש רק אחת כזו, השאר נותרו זהות, אז זה יהיה הכינוי שלה חח) על אנשים שלא נרצה להרגיש שפספסנו בסוף השנה, והיא בת החווה הראשונה שעלתה לי לראש. פעם אחת השנה היה שיעור ספורט, והיא שאלה איפה כולן נמצאות, ולא ידעתי, ואז גיליתי שבחדר הכושר, אז רצתי אליה מהר (כי היא יצאה לרוץ כמו שעושות בשיעורים שבהם לא נמצאות בחדר הכושר) ואמרתי לה, והיא הוחמאה, אבל אז הייתי די לחוצה אז רצתי חזרה לחדר הכושר, ואז קלטתי שנטשתי אותה, אז רצתי חזרה אליה ופתחתי לה את הדלת.  ולא מזמן, היא התיישבה לידי בחדר האוכל ופתחה אתי בשיחה. אמנם לא דיברתי הרבה כי זו אני אבל זה היה ממש נחמד ומלחיץ ונחמד. בדרך כלל כשאני מתרגשת מדברים קטנים זה עובד לטובה ולרעה. אני לוקחת דברים קטנים ללב, בין אם הם גורמים לי לחוש אושר ולחייך חיוכים ענקיים באמצע שום מקום, ובין אם הם גורמים לי להתחיל לבכות באותו האמצע... גם עכשיו זה בא ביחד, מודה, אבל אני מתנחמת בעובדה שגם אם אנשים מסוימים ממש מתעקשים להבהיר לי בכל מיני דרכים שהם לא אוהבים אותי, אני עצמי הרבה יותר אוהבת אנשים, וזה צובע את הדברים שאני רואה ואת היחס שלי לאחרים בצבע הרבה יותר שמח. יש מישהי ספציפית שהשנה עברה מבחינתי את הגבול והלבינה את פניי ברבים, וזה די דיכא אותי למשך תקופה. חוץ מזה, הנשים שמדכאות אותי הן בעיקר הנשים שאהבתי מאוד בעבר (לולי ועץ) מה שדי אירוני אבל גם מאוד הגיוני. אין לי כוח להזכיר לעצמי את הדברים הרעים אחרי שכתבתי פוסט יחסית משמח אז אסיים בשיר שמומלץ לשמוע בווליום גבוה ולשמוח לתוכו גם אם אתם אנשים שלא אוהבים לשמוח (ועכשיו תחליפו את המילה לשמוח בלרקוד כי זה קצת יותר הגיוני).

צ'ארלי