בעיות בבית

בקרוב לימודים. אני חוששת וגם לא. מנקודה מסוימת הפסקתי לחוש לחץ והתרגשות מדברים עד שהם באמת מתממשים. זה משחק לטובתי ולרעתי. אני כן חושבת לפעמים על כך שאני מעדיפה לא לחזור ללמוד, ושהייתי רוצה לצמצם את האינטראקציות האנושיות שלי אפילו יותר, בטח שלא להגדיל אותן בקנה המידה של חיי הפנימייה, ושאני באמת מקווה להיות אדם יותר טוב. אני באמת מקווה להיות אדם טוב. אני מקווה לדבר הרבה פחות עם אחריםות, לדבר הרבה יותר עם עצמי. בחופש הזה אני מרגישה שחזרתי לא להתעלם ממני. הלימודים עזרו לי מאוד בזה, היה לי אכפת אבל גם לא. משלב מסוים בשנת הלימודים הזו הצלחתי לישון כמו שצריך. נכנסתי למיטה ולא נאלצתי לחכות שעות ולשנוא את עצמי ואת מי שהייתי במהלך היום והחודש והשנים האחרונות. ובחופש זה חוזר. אני קצת שמחה כי עם הזמן למדתי שאני בכנות מאמינה בהענשה עצמית. אבל אני עדיין לא מזוכיסטית, גם לא אהיה, אז זה לא כיף, אתם מבינים? זה לא כיף. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי מקווה שזה יקרה יותר.

החלטתי שהשנה אני אלמד הרבה ואהנה מלימודים. בחופש לא הייתי יעילה מבחינת לימודים (לפחות לא כמו שהייתי צריכה להיות, אבל בואו נגיד שהמוח שלי לא נח מהבחינה הזו), ורוב הזמן צפיתי בדרמות, אז קצת משונה להגיד את זה, אבל יש לי תחושה שכשאהיה בפנימייה לא אצפה בדרמות בכלל, אלא אם כן ארגיש שאני רוצה למות ושנמאס לי מהעומס הזה ושאני שונאת את עצמי ושלמי אכפת מיכולות מתמטיות וניתוחים ספרותיים כשאת לא בת חווה מספיק טובה על פי המדדים שאת מציבה לעצמך. שמרתי כמה פרקים של פינוקיו בשביל זה, כי זה מצחיק אותי ונעים לי ומצד שני מזכיר לי שאמות בגיל שלושים אחרי שאעבוד בעבודה שעוזרת לאחרים. חשבתי על זה ואני עדיין לא סגורה על מה אעשה, אבל לדעתי החיים שלי יהיו חסרי משמעות אם אלמד אמנות או מדעים מדויקים פשוט כי אני נהנית מזה, בשביל עצמי. אני גם ככה נמנית בין האנשים האלה שאוהבים לימודים באופן כללי, אז כדאי לי לנצל את זה כדי לעזור לאחרים. צפיתי בפינוקיו בפעם השנייה וחשבתי שאשמח לצעוק על אנשים רעים באוטובוסים ועל בחורים חצופים שמטרידים מינית ולתת כסף לאנשים שעלו על האוטובוס הלא נכון, והלוואי שהייתי עושה דברים צודקים יותר, ושזה לא מספיק, הדברים שעשיתי לא מספיקים. חשבתי על זה שלא אכפת לי לוותר על עניין האמבטיה אם תהיה לי עבודה שתהיה משמעותית לאחרות. אבל גם מתאימה לי, כי לא בא לי להיות עוסים של אנשים כמוני, אתן מבינות? אני יודעת שזה חשוב אבל משום שאני מקרה שונה, זה לא מרגיש חשוב כמו דברים אחרים. העוסית שלי לעולם לא תהיה משמעותית עבורי כמו שהיא חושבת שהיא. אני רוצה לעשות משהו שאני מבינה, כמו להציל חיים של אנשים שרוצים לחיות במידה שאני רציתי למות, או לעזור לאנשים חפים מפשע לא להיענש על דברים שלא עשו, או לעזור לא.נשים שרצחו אנסים לבלות פחות זמן בכלא. דברים כאלה. אני גם רוצה להסתובב ברחובות בלי לפחד ולתרום לכל קבצן.ית שאני רואה בדרך, בלי לפספס אחד.ת, ואני רוצה לתת ל

נושא אחר. שמעתי את אח שלי צועק בלילה על האח הפחות קטן שלי לא לגעת בו. או שזה היה ממש בבוקר. הייתי עייפה. האח הפחות קטן מכה את האח הקטן שלי, ושניהם אנשים לא טובים, והאח הקטן שלי ספורטאי וחזק אבל הוא רגיל לקבל מכות מהאח הפחות קטן אז הוא לא מחזיר כמו שהוא יכול. האמת היא שזה לא רק עניין של "להחזיר" מכות פיזיות, אלא גם קשור בזה שהוא נותן לאח הפחות קטן להאשים אותו בדברים שהוא לא אשם בהם ובכל זאת לנסות לרצות אותו כדי שיסלח לו. הבעיה היא שהם מחשיבים זה את זה כחברים והם עדיין מתנהגים באופן דוחה. אני באמת חושבת שהאח הקטן פשוט אוהב אותו. בכל מקרה, אכלתי וצפיתי קצת בדרמה (אני חייבת לצפות במשהו כשאני אוכלת, אלא אם כן אני בפנימייה) ושמעתי את האח הקטן שוב יוצא על האח הפחות קטן, מה שלא קורה באופן רציני כל כך בדרך כלל, אז נזכרתי במה ששמעתי ועצרתי את הדרמה וכיביתי את המאוורר וניסיתי להאזין והוא אמר לו דברים כמו, "שלא תעז לגעת בי כשאני ישן", משהו כזה. זו הייתה שיחה יותר מורכבת ואני כל הזמן באה לכתוב מה "אני חושבת ש"קרה אבל מרגיש לי לא נכון לכתוב את זה במונחים של תקיפות מיניות. שקלתי לפנות להורים שלי לרגע קצר אבל כשהייתי קטנה אימא שלי צפתה בי מותקפת מינית על ידי אחי הקטן וכל מה שהיא אמרה לי הוא להפסיק לבכות, שלא לדבר על כך שאחים שלי למדו להיות הם "בזכות" אבא שלי. אין לי כוח להתנסח יפה כי זה הבלוג אבל אני כן משתדלת לא לכתוב באופן איום מדי. על כל מקרה, מהשיחה משתמע שזו הפעם הראשונה שהאח הקטן שם לב לכך, והוא הגיב בחריפות וצעק עליו גם בהמשך היום כשהיה יותר קל לשמוע, אז זה טוב. אני באמת מקווה שהאח הפחות קטן יסתרס בעתיד ושאם אפשר כמה שיותר מהר כי הוא אדם מאוד מגעיל, מאוד מאוד מגעיל. אלוהים, כמה שהוא מגעיל. אני לא רוצה שתחשבו שהאח הקטן פחות רע, גם לא שהוא יותר. פשוט תשכחו מעניין ההשוואה. 

לגבי עניין האמבטיה, שהיתי בביתה של ספגטי שני לילות ושלושה ימים, פחות או יותר, והייתה לה אמבטיה. נמלאתי חמדה וחשבתי על כך שבעתיד אני רוצה אמבטיה. כשאני מבקרת אצל חברות (ולא ביקרתי הרבה, גם לפני הפנימייה), אני מבינה כמה החיים שלי שונים משל אחרים, לא רק מבחינת משפחה אלא גם מבחינת דברים קטנים כאלה, כמו אמבטיה או מאוורר שעובד כמו שצריך או רהיטים לא שבורים או קירות לא מוכתמים. אני רוצה אמבטיה ודירה עם חדר אחד אפילו, אבל דירה שתהיה שלי ושתישאר שלי ושלא אשכח איך היא נראית כעבור שנה מרוב מעברי דירות, כשכל אחת נעשית פחות ראויה למחייה מהקודמת. תנאי המחייה שלי בפנימייה הרבה יותר טובים מבבית, לפחות זה. נכון שאין אמבטיה (יותר - ברור שאין אמבטיה ) ושהמזרן דק וארוך יותר מהמיטה עצמה אבל תמיד יש מים חמים ואין צעקות ונקי כי אני מנקה כי אני חייבת כי זה שלי. אז הלכתי לספגטי, וחשבתי על זה שהדברים הכי מעניינים שעשיתי החופש היו אצלה, ושאם ישאלו בכיתה מה עשיתי בחופש אז אגיד "קפצתי מצוק" וזה יעשה רושם הרבה יותר טוב מ"ראיתי מלאאא דרמות קוריאניות, אין לכםן מושג כמה!!!" על אף שעניין הדרמות היה הרבה יותר כיפי. מה שכן, אני אוהבת את הרעיון של זה שקפצתי בפעם הראשונה, בלי לתת לחששות לעצור בעדי, וגם את זה שכאב לי ושנכנסו לי מלא מים לאף וכשהלכנו כמה קילומטרים בבניאס כדי להגיע לשם נפלתי מלא ובכל זאת המשכתי. חזרתי הביתה עם מלא חבלות אבל למרות הכאב פשוט שמחתי שניסיתי דברים חדשים. ספגטי הייתה באמת מארחת טובה. שמתי לב כבר מהביקור אצל חברות האינטרנט בתחילת החופשה שאני יודעת להפעיל יותר את "המסננת" הזו שעוזרת לי לא לסבול מכל רגע שבו אני מבלה בחברת אחרים. כשהייתי אצלה עשיתי כל מיני ויתורים שאני די שמחה שעשיתי, והדחקתי חלק מהרצונות שלי, והאמת היא שדי רציתי לחזור הביתה ושלא סופר נהניתי לצאת מהבית בכל יום אבל ידעתי שזו הנורמה שלה ושהיא אפילו התמתנה למעני. אני אוהבת את החלק בי שמוותר באופן בוגר ואני מקווה שזה יקרה יותר. אני חושבת שלפעמים זה טוב, ושהגעתי למעין איזון בוויתורים כך שזה לא נורא כפי שזה היה בעבר.

חשבתי בכלל לעשות פוסט עם מלא שירים קוריאנים ומה שהם גורמים לי להרגיש, שאני בטוחה ששונה ממה שהם גורמים לאחרים להרגיש. אבל הפעלתי את הראשון מביניהם ופתאום נעשיתי עצובה, כי אני יודעת שגם אם אהיה אדם יותר טוב ומה שאמרתי יתממש העולם לא יהפוך למקום יותר טוב. עדיין יהיו הטרדות מיניות, ותקיפות מיניות, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואונס, ואני תמיד אפחד לצאת מהבית כי אני תמיד אפחד. פשוט ככה זה.

אני באמת מקווה שכולנו נהיה בני אדם טובים יותר,

צ'ארלי