יום הזיכרון  בחצר בית- ספרי  משכבר הימים הינו אירוע
מכונן :

לצד הטקס המרשים והמכובד בקטע על יום הזכרון מושמעים הספדים חוצבי- להבות ומתכנסים  בני כל המחזורים לדורותיהם -  ישנו פוטיפור קטן שאף אחד אפילו לא  ח-ו-ל-ם להעלותו על דל שפתיו  בקולרם וברי"ש גלי : -   אך עדיין ,  בינו לבין עצמו  משמש כזרז לא קטן בבואך לחצר בית- הספר האיזורי של צפון ת"א :

     אוסף חזה כזה של קוזינות (!!) בנות כל הגילאים (!)

עם חולצות לבנות  צמודות ושקופות  וכתם הדובדבן הבלתי נמנע :-  

 החל בגרושות זוהרות חמות מהתנור ופרודות טריות עדכניות  המשך  בברבורות מברברות  לצד לוליטות  לולאתיות (!!) מלהטטות  במיטה  ופקעות  צחורות  בעור חלבי  וכלה בדרדקיות אלמונימיות  מקורמלות ומתורמלות -  לא תמצאו
בשום מקום אחר!!..

     והימים :  התחלה של קייץ אין לשכוח !

וכך , בין נהי מזדמן למזמור -  בשעה שכולם עומדים בראש
מורכן ומציצים     והדגל יורד לחצי  התורן  

-           התורן של כולנו עומד גן עומד !

  הערה
על הקטע :

מעולם לא הבנתי כיצד ניתן לעבור מהלך רוח אחד של עצב להלך רוח אחר של שמחה בצורה כה קיצונית ולכן לעולם איני אבין כיצד ניתן לדפוק עם פטיש פלסטיק על ראשו של מישהו שהיה 2 דקות קודם לכן מורכן בצפירה .

סורי , אבל זה שאירגן את לוח האירועים העברי לא ניחן בטאקט רב.

כבן למשפחה מורחבת אשר איבדה שניים מבניה במלחמות ישראל , כתבתי קטע זה ושלחתיו טרום-פירסום לאישור אצל דודי השכולים אשר מאד -מאד יקרים לי.

להפתעתי כי רבה הקטע עבר בחיוך (דודה אחת אפילו צחקה למרות שלא מודה בזה עד עכשיו .. )   אם חלילה  מישהו מהקוראים ימצא קטע זה מעליב  או פוגע ( למרות שכמובן זו לא הכוונה ) אוריד את הקטע חיש מלוח המשדרים