לחשוב בקול רם

אני מחבבת אותו, ממש ממש מחבבת אותו. לעזאזל. חוסר המזל נדבק אליי.

אני משתגעת, אני מאבדת את האיזון בין החיים שלי למה שהייתי רוצה שיהיו לי. אני דופקת את הכל. אולי זה נשמע קצת מטומטם ואתם בטח חושבים שזה מין בלוג ממורמר, מהסוג שמשאיר אותך מדוכא אחרי שאתה קורא אותו.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

אני מתחילה מחדש.

ואני חושבת שהוא ההתחלה החדשה שלי.

אני יודעת שזה מוזר, הרי הוא קטן ממני אחרי הכל. אבל שנה הפרש זה לא כזה נורא, הוא נורא חמוד ונחמד ואני מחבבת אותו. לא שהוא אי פעם ידע, אני מרגישה כל כך מטומטמת על זה שסירבתי להצעה שלו כשהוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו. 

אבל כל שבוע מחדש אני מצפה להיתקלות שלנו אחד בשני, להרגיש את המבט שלו נח עליי, שהוא תמידשם לב כשאני שם. הוא מנופף לעברי ומחייך, או שממשיך להסתכל עד שאני עושה את זה. 

זה פחות או יותר עושה לי את השבוע, למרות שזה לא נמשך הרבה זמן.

תמיד חשבתי שהדברים הקטנים בחיים הם הכי משמחים והכי טובים, כי אף אחד לא יכול לקלקל לך אותם.

ואני לא רוצה לספר לאף אחד איך אני מרגישה לגביו, כי מישהו יבוא ויהרוס את זה.

אני מבטיחה לעצמי שאני אשכח את האידיוט משנה שעברה שהבטיח שנשמור על קשר, אף פעם לא חזר ושבר לי את הלב, או את הילד מההקבצה שלי במתמטיקה שמשגע אותי כל השנה. הוא שולח לי מבטים וחיוכים, אבל הוא אף פעם לא יודה בזה שהוא מחבב אותי, אני מניחה שזה הגיוני, הרי המוניטין שלו תמיד היה חשוב לו יותר מכל מה שאנחנו.

אבל בשביל להתחיל מחדש אני חייבת להודות באמת

אני עצובה,

ואני לא יודעת אם אי פעם הייתי שמחה, אבל זה בסדר.

אני מתכוונת להיות.