לחשוב בקול רם

אני אף פעם לא שואלת אנשים איך קוראים להם, למרות שהם שואלים אותי. אני לא יודעת למה דווקא הקטע של חוסר הידע הזה הוא זה שמקסים אותי. כשאתה לא שואל אנשים איך קוראים להם הם יכולים להיות כל אחד, לא משנה מי הם היו קודם או איך רוב האנשים קוראים להם. כשאנשים לא יודעים איך קוראים לך לא מסתכלים עלייך בתור השם שלך אלא בתור מי שאתה באותו הרגע.כל פעם שאנשים יודעים את השם שלי אני מרגישה כאילו אני מוגבלת למה שאני אמורה להיות, בין אם זה בעיניי ההורים שלי ובין אם זה בעיניי עצמי, אבל כשהם לא יודעים אני יכולה להמציא את עצמי מחדש. אני יכולה להמציא אנשים מחדש. יש אנשים שדיברתי איתם רק פעם אחת אבל הם חצו את מחשבתי מיליוני פעמים, אנשים חסרי שם שהיו יכולים להיות כל דבר בשבילי. הזמן בו אני מדברת עם אנשים שאני לא יודעת את השם שלהם, והם לא יודעים את שלי זה הזמן היחיד בו אני כנה באמת. שיחות חד פעמיות שנמשכות לנצח. אני אוהבת לחשוב על המשכים לשיחות האלה, למרות שבמציאות לא הייתי משנה דבר. ואני אתגעגע למחשבה של הבן אדם הזה, שפגשתי רק פעם אחת לנצח. בידיעה ששום דבר לעולם לא יכול להרוס את זה. שום שמות, ציפיות, רק מה שהיה יכול להיות.