לחשוב בקול רם

אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי אני שונאת את עצמי.

למה זה מגיע לי? אני לא עשיתי רע לאף אחד, אני פשוט כל כך מכוערת שחייבים לספר על זה בדיחה? אפילו לא היה להם את היושר לעשות אותה מאחורי הגב שלי. אני כל כך שונאת אותם. להגיד בדיחה פוגענית ולהוסיף "סתם" בסוף לא הופכת אותה לפחות רעה, מעליבה או פוגעת. זאת פעם חמישית שאני בוכה רק בגלל זה היום, זה בסדר, תגידו לי שאני לוקחת ללב, אולי זה נכון. אבל זה היה שבוע כל כך קשה בשבילי מבחינה נפשית אני מרגישה כאילו אני מתמוטטת, עד עכשיו הצלחתי להחזיק את עצמי בקושי, אבל הבדיחה הזאת הפילה אותי. היא בדיחה כל כך טיפשית ושולית אבל היא פגעה בי כל כך חזק. במשך כל כך הרבה זמן בניתי לעצמי ביטחון, גרמתי לעצמי להרגיש טוב עם עצמי והכל התמוטט לי בשנייה אחת. לראות אותם צוחקים ממנה פשוט שבר אותי עד לרמה שאני לא יכולה להסביר. אלו בסך הכל היו 3 ילדים, אני אפילו לא מכירה אותם כל כך אבל תמיד הייתי די בסדר איתם. אבל הם שברו אותי, אלוהים, אני מרגישה מרוסקת, מבויישת, כנועה. אני צריכה חיבוק. אני צריכה עזרה. בבקשה תעזרו לי

אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, אני נגעלת מעצמי, אני לא סובלת את עצמי.

הכל רע.

היקום שלי קורס אל תוך עצמו