לחשוב בקול רם

שמעתי שאוהד שוקל להיפרד מחברה שלו, כולם ממליצים לו לעשות את זה. חלק ממני רצה לשמוח אבל חלק אחר בתוכי רק רצה לרוץ אליו ולחבק אותו כי זה כזה חרא שהוא מרגיש חרא. הוא ילד ממש נחמד וזה לא מגיע לו, לא מגיע לו לפחד שחברה שלו תבגוד בו עם איזה בן זונה שיכור. מגיע לו מישהי שתהיה טובה אליו, שתשחק לו בשיער ושתספר לו סיפורים של אתגר קרת, כי הוא לא מכיר. ולפני חודשיים, כנראה שהייתי מגישה בקשה לתפקיד בלי לחשוב פעמיים, אבל עכשיו אני רק מאחלת לו את הטוב ביותר. עם הבחורה הכי חמודה שהוא יוכל למצוא. אני אפילו מוכנה להשאיל לה כמה ספרים של אתגר קרת. כי עם כמה שאוהד נהדר(והוא ממש ממש ממש נהדר), ועם זה שהעיניים הכחולות שלו עדיין(גם אחרי שיאיר נכנס לי ללב) גורמות ללב להחסיר פעימה, זה שונה עכשיו. זה מצחיק אותי, איך שאהבתי את אוהד כשלא היה לי סיכוי איתו ואז אהבתי את יאיר כשלא היה לי סיכוי איתו, אבל כן היה לי סיכוי עם אוהד. הגורל אוהב לצחוק עליי.