לחשוב בקול רם

יש לי חלום כזה.

לחיות בעולם שבו חיים של אנשים שווים יותר מנייר עם מספרים. והעולם הזה יהיה העולם שלי. ובעולם שלי מילים יהיו שוות יותר ממעשים. כי זה כל מה שאני יודעת לעשות, לדבר. והמילים האלה, הם אפילו לא שלי. כי הכל נשמע יותר טוב בין המרכאות, בעיקר אם מדובר בבעיות של אחרים. ובעולם שלי אני לא אסכים לקבל שום דעה קדומה, אלא אם כן זאת אחת שנמצאת בשם של ספר, או אחת שמאמינה בטוב הלב של אנשים, כי צריך עוד כאלה. בעולם שלי אכזבה תהיה נדירה, כי הבטחות יהיו קדושות. אף אחד לא יצפה מאנשים להיות מאושרים רק מעצם קיומם, זה יהיה נורמלי להיות עצובים גם בלי "סיבה טובה", או אחת שנראית לעין. אבל זה לא ישנה. כי האנשים בעולם שלי יהיו מאושרים באמת. מאושרים מהסוג שיש רק בסרטים הקיטשיים, שעם השנים למדתי לשנוא. ולמרות איך שזה נשמע, העולם שלי לא יהיה מושלם, האנשים גם לא, כי גם אני לא. אבל זה בסדר, הוא לא צריך להיות.