לחשוב בקול רם

לפעמים, אני מרגישה כמו החוט המקשר בין כמה אנשים. ואם הייתי חוט, הייתי חוט מרקד. חוט כזה עם חלום להופיע בברודוויי. למרות שאני לא באמת יודעת לרקוד ויש לי פחד במה, אבל אני חוט עם חוצפה, ואני מופיעה בכל רחבי העולם. יש לי המון מעריצים, ובעל שהוא ממש שרוך בתחת. שזה במקרה איפה שהוא דופק את המזכירה שלו. אני לא מאשימה אותו, הוא שרוך די אומלל. הוא מהשרוכים המכוערים האלה, שיש להם צבע ממש בוהק שמוציא לך את העיניים, מסוג השרוכים האלה שאתה מלכלך אותם בכוונה כדי לחסוך לאנשים להסתנוור מחוסר חוש האופנה שלך, אבל הוא יכול להיות מותק לפעמים. הוא וויתר על חלומו להיות זמר, והלך לפתח קריירת נעליים רק כי ההורים שלו לחצו עליו. והוא אוהב מוזיקה כמו שהוא אוהב את המזכירה שלו, רועשת ומתנגנת בקולי קולות במקלחת בבית שלנו. והוא חשב שאני לא יודעת, עד שיום אחד נכנסתי והתחלתי לרקוד לצלילהם. אני לא מבינה למה הוא היה מופתע, אחרי הכל, אני חוט עם חוצפה. ומרכך כביסה לבדים עדינים. 

אני לא יודעת מה קורה לי בשעות האלה