לחשוב בקול רם

בשלב הזה זה ממש מוזר לחשוב על יאיר כבן אדם אמיתי. זה כאילו הוא מעולם לא התקיים מחוץ לראש שלי. אולי יש ימים בהם הוא חושב עליי, הרגעים האלה שבהם הוא מסרק את השיער שלו או כשאנשים שואלים אותו אם הוא רגיש לדגדוגים. אני בדרך כלל מתאהבת מהר מידי, אבל אני חושבת שהפעם אתה זה שצריך להאשים. אני לא מצליחה לשכוח את הדרך שלר הסתכלת עליי, כאילו יכולת לקרוא כל דבר שעובר לי בראש, ואת כל הדברים שגורמים לי לשנוא את עצמי כל כך, אבל נשארת בכל מקרה. אני מתגעגעת לדרך שבה זה הרגיש כשעטפת אותי בין הידיים שלך. הייתי רוצה להגיד שגרמת לי להרגיש שלמה, כאילו לקחת את כל החלקים השבורים שלי והרכבת אותי מחדש, טובה יותר, מאושרת. אבל האמת היא שבתוך הידיים שלך, לא הרגשתי פחות פגומה, אבל הרגשתי פחות לבד. אולי לכמה רגעים, רק אנחנו היינו קיימים. ולשם שינוי, לא הרגשתי כאילו אני חסרת חשיבות, או בלתי נראית. הרגשתי מיוחדת. וזה מצא חן בעיניי.