לחשוב בקול רם

יש לי ידיד שיכול להיות מושלם לאתר הזה. הייתי שוקלת להכיר לו את זה אם לא הייתי בטוחה שהוא יתחיל לתחקר אותי במיליוני שאלות, ועם המזל שלי הוא היה גם מוצא את הבלוג הזה. הייתי גם שמחה לקרוא אותו כי אני בטוחה שהייתה שם כמות עצומה של פוסטים עליי, בעיקר על איך שאני מאמללת אותו אבל לא באמת באשמתי. כי יש איזה מין מעגל כזה של אנשים שממש אכפת לך מהם אבל להם אכפת פחות. ואני הבן אדם הזה בשבילו. אבל הוא פחדן. אלוהים, כמה שהוא פחדן. אין לו את האומץ להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שאני חשובה לו, או שאני עושה לו רע. הוא רק יכול להתחבא מאחורי מסך כלשהו ולכתוב לי את כל התלונות שלו, לגרום לי להרגיש רע. ואז להגיד לו שאכפת לו ממני. ואני לא יודעת אם מותר לי להיות כועסת, אבל אני רק יודעת שאני כן. כי בחיים לא הייתי גורמת למישהו שחשוב לי להרגיש רע רק בשביל שאני אוכל להרגיש יותר טוב. אני משתדלת לא להגיד מאחורי הגב של אנשים דברים שאני לא הייתי אומרת להם בפנים, וזה מצחיק כי אני עושה את זה המון בבלוג הזה. אבל לא הפעם.