לחשוב בקול רם

אני מתגעגעת למצב שהיה לפני שנתיים. משהו בתוכי רוצה לתאר את זה כ״לא פייר״, אבל כבר סיפרתי לכם שלא פייר מת מזמן. ואולי אתה לא יכול לקבל הכל, או אפילו להתקרב לזה. אבל לפני שנתיים, הייתי יכולה לקבל הכל, או לפחות ככה זה הרגיש. זה הכי קרובה שיצא לי להיות ללקבל הכל. האושר שלי לא בא מאנשים ברי חלוף, הוא בא מנוכחות קבועה של מישהו שהיה הדבר הכי חשוב לי באותה התקופה, מישהו נהדר. כזה שעל רעמת השיער היפה שלו, על הדרך שבה העיניים הירוקות שלו בהקו כשישבנו מול המדורה ועל הפעם הזאת, כשהוא התיישב ממש לידיי, למרות שלא היה חייב, רק הזיכרונות שלי יוכלו להעיד. הזיכרונות שלי וכמה תמונות שתלויות בחדר שלי, שזה כל מה שנשאר לי ממה שאני אוהבת להחשיב כתקופה המאושרת בחיי.

ועד לא כל כך מזמן, יצירת קשר עין עם אחת מהתמונות האלה, או התבוננות ארוכה יותר ממספר שניות הייתה יכולה להביא דמעות לעיניים שלי. למרות שאני לא מתגעגעת אל האנשים, כמו שאני מתגעגעת למה שהם היו פעם, ובמובן מסויים - אל מה שאני הייתי פעם. אני מתגעגעת למה שהם סימלו בעיניי פעם. ואני מניחה שלפחות בזמן הקרוב, לא יצא למשהו למלא את מה שהם השאירו, ולהחליף את התמונות האלה שעד עכשיו לא מוצא חן בעיניי הרעיון של להסתכל עליהם ישירות. אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת, כי היא הייתה שווה את זה.

ולרוב האנשים שאני מכירה יש נטייה לא להעריך את התקופה הטובה שהם עוברים עד שהיא נגמרת, אבל לא אני. כי לתקופה המאושרת שלי מאז ומעולם היה תאריך תפוגה. והרעיון שצבע העיניים שלו נעלם לאט לאט מעיניי עדיין קצת מכאיב לי, בגלל כל הרגעים שבזבזתי על לשנן אותו. ואני לא יודעת אם כתבתי את הפוסט הזה מפני שאני מתרגשת בקלות ואחותי בדיוק שמה בקולי קולות את השיר הכי עצוב ונוסטלגי של מיילי סיירוס שאני מכירה, או כי גיליתי שהוא הסתפר שוב ונראה בדיוק כמו שאני זוכרת. אני מניחה שיש אנשים שאף פעם לא מפסיקים להתגעגע אליהם, או שאלה בעצם הרגעים. אולי זאת סתם צלקת ישנה, אבל לא אחת מהסוג שיאיר אוהב לעשות לעצמו. כי הצלקת הזאת, היא אומנם לא פיזית, אבל גם היא תמיד תהיה שם. 

מי ייתן והשנה הזאת לא תהרוג אותי.