לחשוב בקול רם

קרה לי היום משהו נורא.

אולי אפילו נורא מכדי לכתוב עליו בבלוג כי זה לא משהו שהייתי רוצה לזכור שקרה בעוד כמה שנים, אבל אני מניחה שיהיה לי קשה לשכוח. כי זה היה היום שבו רבתי עם אבא שלי, ואני מניחה שכולם רבים עם ההורים שלהם מפעם לפעם, ויצא לי כבר לריב איתו בעבר, אבל לא ככה. באמצע הריב חטפתי התקף פאניקה, לפחות אני די בטוחה שזה היה אחד. התחלתי לצרוח שלא ייגע בי אחרי שהוא תפס לי את היד בחוזקה, התחלתי לצרוח, לא יכולתי להפסיק לצרוח. צרחתי וצרחתי וצרחתי בלי שליטה, הרגשתי כאילו דלתות הרכב סוגרות עליי לאט לאט, הרגשתי כאילו כל דרך אוויר שלי נחסמת.  אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך אבל זה הרגיש כמו נצח. אני זוכרת את הפעם הזאת שהתווכחתי עם חברה שלי שהתקף חרדה רגיל והתקף פאניקה לא כל כך שונים אחד מהשני, אבל היא צדקה. התקף פאניקה זה הדבר הכי גרוע שחוויתי. ובשלב הזה, שבו האימה השתלטה עליי, רציתי שמשהו יציל אותי, רציתי לצאת משם. אחר כך כבר יצא לי לחשוב על זה שכנראה שעוד מקרים כאלה התרחשו במקביל ברחבי העולם, ולא כולם נגמרו בטוב כמו שלי. וסוג של פחד תקף אותי באותו הרגע, כי הבנתי כמה לבד אנחנו, ואיך לפעמים אין מי שיציל אותנו חוץ מעצמינו. והבנתי שלפעמים אין ציניות או סרקזם שאני יכולה להתחבא מאחוריהם, אין מישהו שיכול לנופף במטה קסמים ולעשות את הכל בסדר. זה גרם לי להיות קצת יותר אסירת תודנ על האנשים שסביבי, כי הם גורמים לחוויה הזאת שאנשים אוהבים לכנות ״חיים״ לקצת יותר נסבלת. למרות כל מה שקרה עם אבא שלי הוא התנצל, גם אני התנצלתי וכולנו בכינו ביחד. וגם עכשיו כשאני כותבת את זה אז עולות לי דמעות בעיניים, אבל אלה דמעות טובות אני חושבת. כי הכל בסדר עכשיו, וגם אני אהיה. ואני יודעת שלשם של הקטע הזה אין שום משמעות בעינכם, אבל זה מה שאני הכי זוכרת מכל הסיטואציה הזאת. עץ אורן כחול שנתלש מהמראה הקדמית אחרי שהכל כבר נגמר, בשבילי לפחות.