לחשוב בקול רם

חשבתי על משהו.

על אחד מהימים האחרונים שלי באותו טיול.

שביקשתי מיאיר לכתוב לי הקדשה המחברת, אבל הוא סירב בתוקף. והייתי קצת מבולבלת בגלל זה. כי רק רציתי שיכתוב לי משהו שאני אזכור אותו דרכו. אבל הוא אמר שאין מצב שהוא כותב לי כשאין לו זמן, שלכל החברים שלו הוא כתב איזה חצי עמוד, והוא פשוט לא ירגיש בסדר עם עצמו אם הוא יכתוב לי רק שתיים-שלוש שורות. בדיעבד, אני מניחה שזה היה דבר טוב. שהייתי בשבילו קצת יותר מאשר שתיים-שלוש שורות שהוא כותב בדקה או שתיים. אבל (וזאת מילה שאני לא בדרך כלל משתמשת בה) כוסעמק! איך אני אמורה לזכור אותך עכשיו?! אוף. נתראה שנה הבאה.