לחשוב בקול רם

זה היה אתמול.

אבל זה מרגיש כאילו מיליון שנה עברו מאז.

אני אמרתי לך מה שהיא אמרה לי, ונגעתי בחלק שנמצא קצת מעל המרפק ביד שלך, הדרך חסרת המילים שלי לשאול אותך אם הכל בסדר.

ואתה חייכת אליי, חיוך שהפריווילגיה לעשות אותו היא לאנשים מבואסים בלבד, קטגוריה שבמידה וזה היה תלוי בי, בחיים לא היית משתייך אלייה.
ועשית לי בדיוק את אותו הדבר, סוג של דרך להגיד לי שאתה בסדר, סביר להניח שלא ציפית שאעשה את זה. אבל היה בזה משהו מנחם, כי לא היה לי מה להגיד לך או לי. כי אני חושבת שאני אוהבת אותך. הרבה יותר משאני אמורה. ואז חיבקתי אותך, גם בשבילך, וגם בשבילי. כי הרגשתי שאתה צריך את זה, והחיבוק הזה זה משהו שציפיתי אליו בחצי שנה שעברה בלעדייך. אז זה השתלב די טוב.

ואז הסתובבתי ללכת, הספקתי ללכת בערך חצי מהדרך, אבל אתה קראת לי. וצעקת לי "___!! את צריכה לצאת לעוד טיולים"

ולרגע, זה הרגיש לי כאילו אתה אסיר תודה עליי.

והנהנתי, אבל רציתי לבכות.
אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שנתראה. 
איכשהו יוצא שאני כל הזמן משקרת לך בנושא.

נתראה בשנה הבאה יאיר.

כואב לי שלא הספקתי להגיד שלום.