לחשוב בקול רם

מישהו פעם אמר לי שהכל בחיים זה תזמון.

ולא סמכתי על המישהו הזה. אז זה נשמע לי טיפשי, כי הכלב שלו היה ממש חמוד והוא לא אהב חתולים. והוא לא אהב את החברה שלו, אבל הוא אהב את המרכך של פינוק. ואת הילדה שגרה ממש קרוב אליו. והוא היה בן אדם ממש עצוב, אבל חמוד, אז הסתדרנו די טוב. קצת שנאתי אותו לפעמים, למרות שהוא היה מקסים, היו לו עיניים גדולות.

והוא היה כמו מין תזכורת תמידית, שלא משנה כמה טוב תהיה או כמה גדולות יהיו העיניים שלך, לא תמיד יהיה לך טוב.

גם אם ממש ממש יגיע לך. יש אנשים שפשוט לא הולך להם, וככה זה.

בגלל זה ליום ההולדת שלו הבאתי לו מרכך חדש, כדי לנסות לשנות את המזל שלו. למרות שהוא לא אמר לי מה הוא ביקש, ידעתי שהוא ביקש את הילדה שגרה ממש קרוב אליו. כי הוא עושה את זה בכל יום גם ב11:11. ולוחש את זה לרוח לפעמים. אבל הרוח מספרת לי הכל, אז זה לא חכם לסמוך גם עלייה. הרוח גם סיפרה לי שהוא מבקש להיות מאושר, ועם הזמן, התחלתי לחשוב שאין בן אדם שמגיע לו את זה יותר.

אז הוא ביקש את העצה של הירח, אבל הוא לא עונה לבני אדם יותר אף פעם.

הירח פשוט שתק. ואני לא יכולה שלא להרגיש קצת אשמה, כי אולי זה קצת בגללי.

כי אני הייתי זאת שהתייאשה מהירח, והפסקתי להישאר עד שיעלם מהשמיים בכל בוקר, או עד שיעלה בכל לילה כי זה נורא לאהוב מישהו שהוא כל כך רחוק. אז לילה אחד, הוא עלה לשמיים ולא הייתי שם, והוא לא דיבר עם אף אחד מאז. ואני גם לא ישנתי בחוץ מאז.

כי אני כבר לא אוהבת את הירח, וגם לא את הכוכבים. פעם אהבתי, היום הם פשוט מזכירים לי אותך. ואת המרכך של פינוק.

וכשהירח לא ענה לו, אז הוא פנה אליי. כי הוא חשב שאין מישהו שיכול להבין את שברון הלב שלו טוב יותר.

וזה כבר על גבול המדכא כי הוא פשוט לא אוהב את המרכך החדש.

אבל גם אני, כמו הירח, החלטתי שאני לא עונה לבני אדם יותר אף פעם,

לא משנה כמה גדולות העיניים שלהם.

(ובגלל זה גם החלטתי שאי אפשר לסמוך עליו יותר. גם בגלל הקטע של החתולים, אבל זה משהו אחר..)