לחשוב בקול רם

בזמן האחרון אני אוהבת את השם שלי. כי הוא מזכיר לי תחרות של טיפות גשם שנפלות על החלון בנסיעה, הוא מזכיר לי ישיבה סביב מדורה צפופה עם חבורה של אנשים שלא יכולתי לאהוב יותר, הוא מזכיר לי את הפעם הזאת שהתגעגעתי אליך בשעה חמש וחמישים לפנות בוקר בקיץ, כשהשמיים נחצו לשניים, חצו את השמש והירח. הוא מזכיר לי את הצחוק של ילדים קטנים, וחיבוק של כל בן אדם שאהבתי. הוא מזכיר לי את השיחות שלנו בטלפון, את הפרצוף שלך כשאתה מתפוצץ מצחוק, ואת האנשים הכי טובים שהכרתי. ולמרות שהוא מזכיר לי גם את כל הפעמים שבכיתי לכרית שלי, את כל הפעמים שבהם הרגשתי לבד, את כל הפעמים שבהם הלב שלי נקרע לשניים, בדיוק כמו שהשמיים הפרידו את השמש והירח בחמש וחמישים לפנות בוקר בקיץ. את כל שברונות הלב שלי, את הפעם הזאת שסיפרת לי שאתה אוהב אותה. ולמרות כל הדברים האלה, בזמן האחרון אני אוהבת את השם שלי. כי הוא מי שאני.