לחשוב בקול רם

לפעמים אני שוכחת באיזה מצב גרוע נפשית הייתי בעבר. אני שוכחת שכתבתי פעם מכתב התאבדות, אני שוכחת כמה הייתי קרובה לקצה, וכמה רחוק פיזית ממני מי שהציל אותי מליפול לשם. כי מצאתי מחברת ישנה שלי, מלאה בכתב לא ברור והרבה זכרונות, שאני כנראה ניסיתי לשכוח. אני זוכרת שנהגתי לכתוב לא ברור בכוונה, כדי שאם מישהו ימצא את המחברת, הוא לא ידע מה כתוב שם. זה עבד טוב מידי. בין המשפטים היחידים שהצלחתי לפענח בכל המחברת הזאת..

"There are no angels, only devils and dead people."

"הוא ביקש ממני לצייר לו פרח, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז הוא אמר לי שזה חבל, כי הוא עוד לא מצא פרח שיודע לצייר את עצמו."

עכשיו אני תוהה, אם הייתי יודעת איך החיים שלי יראו עכשיו, הייתי חושבת ששווה להמשיך לחיות?

יש שאלות שישארו חסרות תשובה לעד.