לחשוב בקול רם

היום, בחלום שלי, פגשתי בחור ברונטי.

בחור ברונטי עם עיניים עצובות.

החיוך על פרצופו היה יכול להסיח את דעתי אילו לא הייתי יודעת יותר טוב.

והוא ישב עם בקבוק לידו.

הבקבוק היה סגור, אבל הוא נראה כאילו הוא שתה ממנו הרבה יותר מידי.

או שזאת הייתה רק אני.

הוא סיפר לי, שהוא אף פעם לא התאהב.

ואני צחקתי לעצמי מין צחוק מריר, בטוחה שהעולם פשוט לועג לי.

אבל לא יכולתי שלא לתהות, איך לעזאזל הוא עושה את זה?!

ולמה אני לא יכולה?!

האם כל הזמן הזה חייתי בכמיהה למשהו מציאותי ובר השגה?

אז ביקשתי ממנו לספר לי.

אבל מצאנו את עצמנו יושבים שעות בשתיקה.

כנראה כי לא הייתי קרובה אליו מספיק בשביל שיספר לי.

ואז הבנתי, שאם בן אדם חיי כל חייו בכזאת זהירות, האם הוא חי בכלל?

ושאולי עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב בכלל?

כל בוקר זה נהיה גרוע יותר, התחושה המעיקה בלב שלי.

כאילו שמו לי שם בלטה שכתוב עלייה את השם שלך.

החלום הזה אולי היה יכול לשנות את דעתי, אילו לא הייתי יודעת יותר טוב.