לחשוב בקול רם

אני תוהה אם כבר עלית על זה. או אם חשבת על זה בכלל.

שזה קצת מוזר, שאני כל הזמן עונה לך בהפרשים של כמה ימים, בשעות הקטנות של הלילה, מקסימום 10 דקות לפני שאני לא מתחברת שוב לכמה ימים. נמנעת לחלוטין מכל סיכוי שתענה לי, שזה יתפתח לשיחה. אני תוהה אם כבר ראית את ההודעה או שהתעלמת. שוב. עכשיו אני אהיה בסדר עם זה, לפחות כמה שאפשר. אני יודעת שתתחבר בהמשך היום, כי היא חוזרת. ואיתה אתה בטוח תרצה לדבר. אתה כבר חשבת על הכל, על מה שהיא תגיד, על מה שאתה תגיד, על איך זה יגמר אבל אתה תמשיך את זה מחדש. בערך כמו שאני עושה איתך. אבל אני לא ממשיכה עם זה. אני צריכה לשחרר אותך יאיר, למרות שזה כואב הרבה יותר מידי. למרות שלא היית שלי מלכתחילה. למרות שהייתי שמחה שתהיה.

אם תשנה את דעתך, אני לא אהיה כאן יותר. אני לא אהיה כאן יותר בשביל לכתוב לך מגילות וואטסאפ, אני לא אהיה כאן יותר בשביל לדבר איתך בטלפון חצי שעה שאתה מבואס, בגללה. אני לא אהיה כאן יותר בשבילך יאיר, או לידך. בזמן הקרוב. או הרחוק. לא שאכפת לך.
זה פשוט כואב יותר מידי.

וזה כבר לא שווה את זה. 

אני תוהה אם זה אי פעם היה.