לחשוב בקול רם

אתה הבטחת לי חיבוק, כפיצוי על פעם שעברה.

והבטחת שתיתן לי אותו, אבל ממש בסוף. לפני שאני הולכת. והבטחת שהפעם לא תיעלם.

אבל בדיוק כמה דקות לפני שהייתי צריכה ללכת לא היה סימן שלך באופק.

לא יכולתי להישאר שם אז הלכתי וקיללתי אותך בלב שלי כל הדרך, שאתה אידיוט שפשוט לא נתת לי חיבוק מקודם.

וכשבסוף הגענו לתחנה, האוטובוס שלי היה דקה מלהגיע. ואז בדיוק אתה הופעת מאחוריי. בתזמון שנראה מושלם.

צחקת עליי שאני באמת האמנתי שהיית נותן לי ללכת בלי חיבוק ונעלם לי שוב.

וכשצחקת על זה, אהבתי אותך קצת יותר. כי זה ממש הרגיש כאילו אכפת לך.

גם זה, וגם העובדה שעזבת את אחד מהחברים שלך בשביל לשבת לידי באוטובוס אחר.

זה היה כמעט כאילו שהייתי מגוכחת. אולי אני באמת.

אני עדיין זוכרת את ההרגשה של הידיים שלך אוחזות ביד שלי בחוזק הכי עדין שיצא לי להיתקל בו, אותך מחייך אליי, ממש מתחנן. בסוף נכנעתי, כי אני לא עמידה עדיין לסוג של קסם שאתה. אבל זה עדיין כל כך טרי. בקצב הזה אני אוהב אותך לנצח.