לא הייתה לי הזדמנות להסביר. אחד מהחברים שלך בדיוק תפס לך בחולצה - הסתכלת עליי ישירות. הזדמנות אחרונה. מבט מבוהל התגנב אליי. כן או לא. אני אמרתי לך כמה דקות לפני כן ששיניתי את דעתי, אבל אתה בטח לא הבנת את הכוונה. העדפתי לתת לך לישון לידי, לדחות את הקץ ולתת למציאות שהמצאנו לעצמנו להימשך ככל שאפשר מאשר לדבר על הדברים שאני הולכת לכתוב עליהם בבלוג אחר כך - טעות מרה. השעון הכה בשעה שש והפך אפילו את הנסיכה הכי יפה לדלעת. אני שנאתי את הפרצוף שעשית. מין שילוב בין ביאסת-לי-את-הצורה לממש-לא-ראיתי-את-זה-מגיע. אבל שנינו יודעים שכן ראית. פשוט בחרת להעמיד פנים שלא. אני שונאת שאתה עושה את הפרצוף הזה, ועוד יותר שונאת את זה שזה בגללי. אני הייתי צריכה להיאבק בדחף לקרוא לך, כי ידעתי שלא היית מסתובב. ושגם אם כן, לא היה לי מה להגיד. זה היה מאוחר מידי, לפחות בשביל אחד מאיתנו. נאבקתי בשביל שהמילים יצאו מהפה שלי, לרגע התחרטתי שלא שיקרתי לך. רציתי להגיד לך שאני מצטערת, אבל אתה לא באמת היית מבין על מה. אמרת לי היום בבוקר שאתה לא יכול לשנוא אותי, אבל אני מאמינה שבקרוב תהיה מסוגל. זה כמעט כאילו אני מכורה אליך, וכבר לא אכפת לי יותר מההשלכות. העיקר שתהיה מאושר. בבקשה אל תתרחק ממני בשביל שיהיה לי טוב, טוב לי כשאני איתך, פשוט לא טוב לי אחר כך. זה יהיה קצת כמו גמילה בכפייה, אחת ששנינו לא רוצים בה. אני תוהה אם זה שהדרכים שלנו הצטלבו היה ביש מזל או הדבר הכי טוב שקרה לי. אני ארגיש נוראי אם זאת תהיה אשמתי שהתרחקת. סיכמנו על זה שהדרך הכי טובה להיות שקרן טוב, היא לשכנע את כולם שאתה שקרן גרוע. אמרת לי שאנחנו טובים בזה מידי, בתוכי לחשתי שאין לך מושג עד כמה. אני קצת עייפה מזה, אז שפכתי קצת אמת, ועכשיו יש בלגן בכל מקום. אני תוהה אם בכלל אכפת לך. הלוואי שיכולנו לדבר.
אני מאחלת לך שתחשוב על זה פחות ממה שאני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: