לחשוב בקול רם

בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני חשה במחשבה שאומרת לי שאני אוהבת אותך מתחזקת. אבל אלה לא הרגעים שבהם אנחנו מדברים, כמו שאלה הרגעים שבהם אנחנו לא. כשאתה מצייר עליי והראש ,לי על הכתף שלך כדי שאני אוכל לראות, ואנחנו מדברים ממש קצת ובשקט, צוחקים כל כמה שניות. או כשאני בטוחה שאתה מתעלם ממני אבל אתה בא לשבת לידי בכל מקרה, בלי ליצור אפילו קשר עין. אלה הרגעים שבהם אתה מסתכל עליי, והפרצוף שלך כל כך קרוב שהייתי יכולה לספור את הפגמים אילו רציתי, כל כך קרוב שאתה כמעט יכול לשמוע אל תוך הראש שלי.והעיניים שלך כל כך ירוקות. אלה הרגעים שבהם אתה מתעורר בבוקר, ואני הבן אדם הראשון שאתה קורא לו. או כשהשתיקה שלך מהמחשבה שפגעת בי הייתה כל כך משמעותית שכמעט כולם שמעו אותה. "אתה נראה מהורהר." אמר לך. "מעניין על מה אתה חושב." 

"באמת מעניין." אמרת, מיישיר אליי מבט. מנפץ את התקוות שלי להעמיד פנים שאני לא זאת שביאסה אותך.

אני זוכרת כמעט כל פרט בפרצוף שלך, אבל שלי יישכח במהרה. 

פאק. יש לנו עוד שנתיים.

"אני למדתי ששווה להקריב הכל בשביל טיול."

זה היה מכוון אליי.

שיט.