לחשוב בקול רם

זה כמעט כאילו זה מעולם לא קרה. 

אני מנסה להיזכר במה שהיה אתמול, אבל הכל מטושטש חוץ מהפרצוף שעשית לי בסוף, הרגשתי שבעטתי לך בכלבלב או משהו בסגנון.

אני מרגישה רע שאולי השליתי אותך בתחושה שהכל בסדר. נתתי לך את ההרגשה שזה לא קשור אליך. זאת הייתה טעות שלי לחלוטין. זה הרגיש לי כאילו הורדת את המגננות ברגע הזה, אבל אני ידעתי שאני בחוץ. אני תוהה אם הבנת שאתה לא מכיר אותי. אתה חושב שאנחנו דומים, לפחות קצת.

הבנתי את זה כשדיברת עלינו כקבוצה. אני תמיד משועשעת שאנשים לא מודעים לכמה אני אדם פרטי עקב כישרוני המדהים למלא את הזמן בשטויות.

אני לא מצליחה לפצח אותך, חשבתי שיש לי את זה אבל אני מניחה שהמפתח אבד לי בדרך. אני מוצאת את עצמי תוהה אם זה באמת מפריע לך, המחשבה שאתה פוגע בי. אתה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. באותו הערב, כשהכל התחיל, המחשבה הזאת ייסרה אותך.

נכון לעכשיו, אני מניחה שאתה מוצא אותי די מייאשת.

"אני רק רוצה את הכי טוב בשבילך." 

"אם אני פוגע בך אני לא אוכל לחיות עם עצמי."

"אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא בסדר."

"זה לטובתך."

ישבת מבואס במשך יותר מידי זמן.

במהלך כתיבת הקטע, יצא לי להבין שאתה ידעת שהתשובה תהיה כן.

אולי בכלל לא חשבת על זה בדרך הביתה, אולי זאת סתם עוד דרך שלי לייסר את עצמי.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף - שהלכת הביתה בסדר כי לא אכפת לך, או שהלכת הביתה מבואס וזה היה בגללי. 

אני לא יודעת אם זה שאני לא מצליחה להאמין שאכפת לך ממני זה משהו שאתה איכשהו משדר, או זה משהו שנובע מחוסר היכולת שלי להבין למה שמישהו מקסים כמוך ירצה לפתח אכפתיות כלפי מישהי מתוסבכת כמוני? אולי הייתי רוצה להאמין שלא אכפת לך רק כדי שלא תוכל להתאכזב שאני לא מי שחשבת. המחשבה שאולי לא תשלח לי הודעה כשיחזור לך הטלפון מחרידה. ובכל זאת, אולי עדיף בשבילי שנהיה בנפרד.