לחשוב בקול רם

עכשיו שוב פעם אני מוצאת את עצמי חוזרת למצב הזה שבו אני מתעוררת מבוהלת, ומרגישה שאני חייבת להסתכל בטלפון, לבדוק אם שלחת לי הודעה. למרות שאני יודעת שהטלפון שלך נגנב, ושגם אם הוא לא היה נגנב, לא היית שולח. כי אולי אתה יודע מה להגיד פחות ממני.

"אם את משהו שהתודעה שלי יצרה, היא בטח עבדה ממש קשה עלייך."

ואני יודעת שעדיף לי שלא נדבר. אבל אתה סיבכת את הכל. אתה לא היית אמור לדעת שאתה פוגע בי, וכששאלת אותי לא רצית לדעת את האמת, רצית שאני אגיד לך לא. אני לא סומכת על שיקול הדעת שלי יותר, אבל אני גם לא סומכת על שלך. אני מתחילה לחשוב שאתה משוגע בדיוק כמוני. אולי יש דברים שעדיף לא לדעת.

(אני החלטתי שאני אספר לך בקורס, זה כמעט עצוב כי אני עושה את זה רק כי אני יודעת ששום דבר לא יקרה ביננו, ויעבור כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב אחרי זה שאני בטוחה שאפילו אני לא אצליח להחזיק בכל כך הרבה תקוות שווא עד אז.)