לחשוב בקול רם

פוסט אפשרי מהעתיד

היי יאיר, הרבה זמן לא דיברנו. אני כמעט ולא יודעת מה להגיד. חסרת לי. אני מניחה שהתחושה לא הדדית, כפי שציפיתי.

הזמן שבו היינו רחוקים עזר לי, אבל עדיין כואב לי להודות בזה שלא היה אכפת לך אפילו חצי ממה שלי היה אכפת.

אני ניסיתי לשנוא אותך, באמת שניסיתי. אבל זה קשה לשנוא מישהו על זה שהוא שובר את הלב שלך. ניסיתי את זה גם עם עצמי.

אני לא יכולה להגיד שאני כבר לא אוהבת אותך, כי זה קשה להמשיך הלאה לחלוטין ממישהו שהיה הכל. אתה מבין את זה. אבל אני יכולה להתעלם מהחלק הזה. עכשיו אתה בדיוק כמוהו. ואני אזכר בך כשהשמש תאיר, קצת כמו השם שלך, את השיער שלך מתנפנף ברוח. אני כמעט לא אזכור את הפרצוף שלך בקרוב. אני לא יודעת מה לעשות מפה.

(זה הורג אותי שאני עדיין מקווה שבעוד בערך חודשיים, אני אסתכל על הפוסט הזה ואז עליך, מחייך אליי. ואחשוב שהכל היה שטויות.)