לחשוב בקול רם

תנו לי להישמע כמו מתבגרת מורדת, כפויית טובה וממורמרת לשנייה שאנצל בשביל להגיד שלפעמים אני פשוט לא סובלת את אמא שלי.

אחרי שכתבתי את זה אני מרגישה רע, אבל אני לא בדיוק מתחרטת כי אני יכולה לשמוע אותה אומרת עליי לאחותי שאני בן אדם בלתי נסבל באופי שלו, ושהיא רוצה לפוצץ אותי במכות. אני לא סובלת להיות בבית שלי יותר, היא מרגיזה אותי, לא משנה כמה טובות הכוונות שלה. נמאס לי מאנשים שהכוונות שלהם טובות, זה לא מוביל לא אותם ולא אותי לשום מקום אחר חוץ מהבלוג הזה. אין לי כוח יותר לחשוב על רגשות ומחשבות של אחרים, אני עושה את זה כל הזמן ואני מקבלת רק זלזול בשלי. תקראו לי מיושנת, אבל אני שונאת את זה שהיא גורמת לי להרגיש שאני חייבת לעשות הכל בשבילה, ללא תודה, סתם כי אכפת לי. אני במילא אבלה את כל החיים שלי בהרגשה שאני חייבת לה. אבל היא מנצלת את זה, היא סוג של שמה את זה כתנאי לאהבה שלה. היא חושבת שהיא יכולה לכפות עליי בכוח אכפתיות, שמחה, אבל היא לא מבינה שזה רק דוחף אותי לקרשים. היא כל הזמן מצפה ממני להתעלם מהעייפות והלחץ שלי, כדי שאני אהיה נחמדה יותר. אבל נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא רוצה להיות נחמדה, אני לא רוצה אנשים, אין לי כוח. אני באמת משתגעת, אני כמעט רוצה שיאשפזו אותי במוסד כלשהו רק כדי להתרחק ממנה ומכל זה.