לחשוב בקול רם

הטלפון שלו חזר. הוא שלח לי הודעה אתמול אבל עדיין לא הבאתי את עצמי לידי לענות לו.

זה קשה מידי לדבר איתו, השהייה סביבו, המחשבה עליו, אני התחלתי להרגיש יותר טוב ועכשיו אני מרגישה את המצב שלי מתדרדר. זה היה טוב לי לא לדבר איתו, היו ימים שהצלחתי לעבור בלי לחשוב עליו, ואלה הימים הכי טובים שהיו לי כבר הרבה זמן. אני מתגעגעת אליו בו זמנית, כי זה לא באמת יכול להיות היום הכי טוב אם הוא לא חלק ממנו. אני כל הזמן מפקפקת במניעים שלו, אבל זה שהוא שלח לו הודעה מוכיח באופן חד משמעי שכן אכפת לו ממני. אני עדיין סוג של מתכחשת לזה, אבל כל חוסר הביטחון הזה לא מתאים לי וגורם לי להרגיש פתטית, כי כמה הוא עוד צריך לעשות בשביל להוכיח לי שאני יותר מסתם מישהי שעזרה לו בדבר הזה פעם? אני כועסת על עצמי שהבאתי אותנו למצב הזה, אני חייבת לענות לו כי שום דבר בסיפור הזה לא פייר כלפיו, אני מרגישה אשמה כי כואב לי עליו, אבל כואב לי גם עליי. הוא רק צריך לדעת שהכל בסדר ביננו, הוא ימשיך הלאה מזה מתישהו. אבל חלק ממני תמיד ישאר לקוות. כל הסיכויים היו נגדי בכל מקרה, אולי בחיים אחרים.