לחשוב בקול רם

אמרת שאנחנו מקוללים, אבל אני חושבת שמקולקלים מתאים לנו קצת יותר. בעיקר כי אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד חוץ מאת עצמנו.

זה לא אישי, זה תמיד קורה לי. אני נותנת את כל מה שיש לי, אבל זה אף פעם לא מספיק. אנשים תמיד יכולים יותר טוב ממני. אנשים תמיד עוזבים.

כי אתה כל הזמן רץ, ואיכשהו השתחררת, אבל לא אחזת בי יותר. אבל אתה המשכת לרוץ, כאילו אני עדיין מאחוריך.

בלי לדעת, שכשעזבתי אותך, ולא תפסת חזרה, איבדת אותי. אולי לנצח.

ואני לא יודעת מתי הסתובבת, מתי בדיוק התחלת לרוץ לכיווני. אבל עד אז, הספקתי לחצות יבשות, ועד שתחצה נהר, אוקיינוס יפריד ביננו.

ואולי כבר מאוחר מידי בשבילנו, כי בינתיים אני בורחת, אבל בסוף אני ארדוף אחרי מישהו אחר. ואז תבין, שאיבדת אותי. או שאני מקוללת. אחד מהשניים.