לחשוב בקול רם

הוא נכנס לחדר.

יכולתי להרגיש את העיניים שלו נחות עליי.

חייכתי לעצמי, ואולי גם באופן גלוי.

גם הוא חייך.

היה משהו נינוח בחיוך שלו, אבל לחוץ בו זמנית.

כאילו בילה את כל חייו בהתכוננות לרגע הזה.

זה היה בוקר חורפי, אבל כשהוא חייך הרגשתי את השמש עושה מאמץ כדי להגיע אליו.

הוא היה בן אדם טוב, ראו את זה. שיערו הבלונדיני היה רטוב מטיפות הגשם בחוץ, אבל עיניו היו חמימות.

הוא התחיל לצחוק בצחוק מתגלגל שמילא את החדר שהיה כמעט וריק.

הבחור השחרחר שעמד לידו שלח לי חיוך שובב.

יכולתי להרגיש את הגלגלים בראש של הבחור הזה מסתובבים, היה בזה משהו מסקרן, אבל גם קצת מרתיע.

זה יהיה על גבול הבלתי אפשרי לנחש מה הוא חושב, אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.

כמה זמן עבר מאז שהתראינו.

הגשם נקש על החלון, זה נשמע לי כמעט כמו יפחה של געגוע.

משהו בין שגעון לעצב, אבל אולי זאת הייתה רק אני.

היה בגשם משהו מנחם, ובצחוקו משהו מעציב.

אהבתי אותו כל כך.

אתה חסר לי, לא יודעת.

הנוכחות שלך בחיים שלי חסרה.

המשמעות שלך בעיניי חסרה.

אתה פשוט חסר.

ומחר, מחר זה יהיה שנה ועשרה חודשים מאז.

ובראשון לספטמבר, שנה מאז שעזבת.

לא רציתי את זה, אני מצטערת, הלוואי שהיה לי מה להגיד. אבל מרוב מחשבות, נגמרו לי המילים. חשבתי כל כך הרבה על מה אני אגיד לך, אבל ברגע האמת לא היה לי כלום. אולי אני טיפשה. לא יודעת. אם הייתה לי עוד הזדמנות, הייתי עושה את זה אחרת. כן. הייתי עושה הכל אחרת. אבל במובן מסויים אני מניחה שאני חייבת לך, ממש חייבת לך. בזכותך הכרתי אותו, היית מחבב אותו, אני יודעת. זה קשה שלא. לא יצא מאיתנו כלום, אבל הוא מהאנשים האלה שאני פשוט אסירת תודה שדרכינו הצטלבו, איכשהו. כמוך, כמעט.

אני אתגעגע אלייך לנצח, אריאל.

זה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.

לא יודעת.

חשבתי שבמקרה הכי טוב אז תנופף לי לשלום, אבל זה שאתה, לבדך, באת עד אליי. אליי. גרם לי להרגיש כאילו הייתי מישהי בשבילך, במהלך 2013-2014 השנים האלה שמרגישות כרגע כל כך רחוקות, אבל עדיין כל כך קרובות לליבי. כי קשה לשכוח את השנים הכי טובות בחיי עד עכשיו, וקשה לשכוח את החלק שבו לקחת בהם. 

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל זה היה כל כך פשוט. אולי זה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, כאילו שום דבר לא באמת בא בקלות. אבל אתה ניגשת אליי, ואפילו לא ניסיתי. אתה חיבקת אותי.

לרגע, זה הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו אני עדיין אוהבת אותך, כאילו עדיין קשה לי להעביר יום בלעדייך. אבל זה לא היה אותו דבר, ידעתי את זה. זה הרגיש אחרת. ולעזאזל, חשבתי שלעולם לא אתגבר עלייך. והעזיבה שלך באמת השפיעה עליי בדרכים שאתה לא יכול להבין, וגם אני לא. אני מפחדת פחד מוות מנטישה, משינויים ובעצם, אני מפחדת מהכל. אני קופצת לאהבה מהר מידי, לא הצלחתי להחזיק רגשות כלפי מישהו לאורך יותר משלושה חודשים מאז הרגשות כלפייך. אני מרגישה כאילו כל מה שעשיתי השנה זה לנסות נואשות לגרום לעצמי להרגיש את מה שהרגשתי איתך, ללא הצלחה. וכל פעם שאני נכשלת, אני נופלת חזרה יותר מהר, יותר חזק. וכלום.

זה עדיין לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי. 

לאחרונה חשבתי שאולי זה עדיין אתה, אבל עכשיו שאני רואה שזה לא, אני מפחדת. זה מטופש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת מלא להרגיש שוב את אותו הדבר. זה כבר לא כואב, אבל פעם זה כאב, כל כך כאב שהרגשתי את זה עד לעצמות שלי. לא יכולתי אפילו להסתכל עלייך מרוב שאהבתי אותך, אבל גם לא יכולתי שלא. אולי זה לא אמור לכאוב, אולי אהבתי לא נכון, אבל כל כך הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.

אני רק רוצה להרגיש שוב את הלב שלי פועם כל כך חזק, שאפחד שאולי אתה יכול לשמוע.

ביקשתי מידידים שלי שיתארו לי איך אהבה מרגישה. ובשבילי זה לא ככה. אני מניחה, שבמידה והיו מבקשים ממני לתאר אהבה אז הייתי אומרת שזה כאילו הלב מדבר. שהלב אומר לך דברים, הוא מדבר בשפה משלו, אחת שהפה לעולם לא יוכל לבטא. זה קשה להסביר. אבל זה משהו שאני יודעת. משהו שאני יודעת בכל תא בגוף שלי, אבל גם לא באמת יודעת. אני פשוט יודעת שזה מרגיש שונה, כאילו משהו בי נדלק. אני לא תמיד מבינה מה קורה. האהבה שלי היא רק משהו שאני כותבת על קליפה של עץ אקליפטוס, שאף אחד לא יימצא לעולם. משהו שאני לוחשת לרוח כשאני לבד כדי שאולי זה יגיע אלייך. זה לא משהו שיכול להחריב וליצור עולמות, או לשנות אותם. כנראה שיש יותר מדרך אחת לאהוב.

יש לך חברה, אני מבינה את זה, אתה ממש מקסים ונהדר. אני בטוחה שגם היא כזאת, לא הייתי מסכימה לך להתפשר על פחות. אתם מתראים כל יום, והלכתם ביחד לסרט, פעמיים. אתם לא יוצאים הרבה זמן. אתה אוהב אותה, אתה חושב. אתה לא בטוח. אבל אתה אומר לה את זה, כדי שתדע, גם אם אתה עוד לא. אתה בטח מחבק אותה ומסתכל עלייה כאילו אתם שני האנשים היחידים בעולם, כמו שגרמת לי להרגיש. והיא משחקת לך בשיער, כי זה באמת דורש.  אתה מחמיץ את הפרצוף שלך למרות שאתה נהנה מזה. והיא בטח מאושרת, כי איתך לצדה, אי אפשר שלא להיות.

הוא מזכיר לי אותך, אתה יודע? 

לא במראה. אלא בגישה. בזה שהוא תמיד ״הידיד הכי טוב״, זה שאף אחת לא רואה מעבר. אתה אומר שאתה כזה, אבל זה לא נכון. אני רציתי אותך, והוא רוצה אותי. הוא מחבב אותי, הוא לא חייב או משהו. הוא יודע שזה חסר תקווה, והוא עושה את זה בכל מקרה. מהנקודת מבט הזאת, זה נראה מטופש, מה שאני מרגישה כלפייך. הרי, למה למישהו בכלל לאהוב מישהו שהסיכויים שלך לעתיד איתו אפסיים? אני מניחה שהתשובה היא, שלא בוחרים מי לאהוב. ואולי זה כל היופי, משהו בכאב מהסוג הזה יפה. הכל מסתדר בצורה כל כך מגוכחת, שכמעט וקשה להאמין שזאת יד המקרה. לא הייתה לנו את הבעיה הזאת אם לא היית כזה נהדר, ואם לא הייתי יודעת, שבחיים אחרים זה היה יכול לעבוד ביננו. אני בטוחה. אם דברים היו קצת אחרת, אם התזמון היה נכון יכולתי להיות מאושרת. אולי בחיים אחרים.. 

השעה היא חמש וחמישים לפנות בוקר בארץ, אבל השמש כבר שקעה מזמן אצלכם. אני עוד מעט הולכת לישון, כנראה שגם אתה. זה מצחיק בעיניי שאני מוצאת בזה משהו מנחם. זה פשוט מרגיש לי כאילו אולי עדיין יש איזה קשר קטן ביננו. וזה משגע אותי. אני יודעת שזה אנוכי, אבל תחזור. אני שונאת את זה שאתה כל כך רחוק ממני פיזית. אני שונאת את זה שלא ראיתי אותך כבר כל כך הרבה זמן. אני שונאת את זה שלא יצא לנו לדבר. אני שונאת. תחזור. תחזור ותחבק אותי, כמו שחיבקת. תספר לי על התחושה המוזרה שמשתלטת לך על הגרון בזמן שאתה מחזיק קרפדה. תחזור, תחזור ותסתכל עליי כאילו אני הבן אדם הכי מעניין שפגשת מעודך, כאילו אני סוג של קסם. תחזור, אני שונאת את זה שאתה מסתכל על הצד האחר של הירח. תחזור. תחזור בשבילי. תחזור רק לעוד קצת, רק עוד קצת וזהו. תחזור בחמש וחמישים לפנות בוקר, כשיש עוד קצת ירח, תחזור. תחזור רק לעוד יום אחד, תחזור לפני שהשמש עולה, ותישאר. תישאר רק עד שהירח יעלם, תשאר רק עד שכבר לא אהיה לבד. תישאר איתי, בבקשה. 

(אני שולחת לך את הירח יאיר, תשמור עליו בשבילי. עד לפעם הבאה.) 

בשלב הזה זה ממש מוזר לחשוב על יאיר כבן אדם אמיתי. זה כאילו הוא מעולם לא התקיים מחוץ לראש שלי. אולי יש ימים בהם הוא חושב עליי, הרגעים האלה שבהם הוא מסרק את השיער שלו או כשאנשים שואלים אותו אם הוא רגיש לדגדוגים. אני בדרך כלל מתאהבת מהר מידי, אבל אני חושבת שהפעם אתה זה שצריך להאשים. אני לא מצליחה לשכוח את הדרך שלר הסתכלת עליי, כאילו יכולת לקרוא כל דבר שעובר לי בראש, ואת כל הדברים שגורמים לי לשנוא את עצמי כל כך, אבל נשארת בכל מקרה. אני מתגעגעת לדרך שבה זה הרגיש כשעטפת אותי בין הידיים שלך. הייתי רוצה להגיד שגרמת לי להרגיש שלמה, כאילו לקחת את כל החלקים השבורים שלי והרכבת אותי מחדש, טובה יותר, מאושרת. אבל האמת היא שבתוך הידיים שלך, לא הרגשתי פחות פגומה, אבל הרגשתי פחות לבד. אולי לכמה רגעים, רק אנחנו היינו קיימים. ולשם שינוי, לא הרגשתי כאילו אני חסרת חשיבות, או בלתי נראית. הרגשתי מיוחדת. וזה מצא חן בעיניי. 

הלוואי שהיו לי עוד דברים לכתוב עלייך, אני יודעת שבקרוב אשכח את כולם. מעניין אם שמת לב לכמה מצאת חן בעיניי, לא יודעת עד כמה זה יהיה רלוונטי בעוד כמה חודשים, כשניפגש. מעניין אם אי פעם תדע שאהבתי אותך. זה הכי מהר שאי פעם אהבתי בימיי, הלוואי שיכולתי להסביר את זה. אני מניחה שלפעמים אתה לא צריך להכיר בן אדם כל כך הרבה זמן בשביל שבאמת יהיה אכפת לך ממנו. אני אוהבת את זה שאמרת לחברה שלי שאני ממש חמודה, אבל לא הוספת איזה מילה רעה רק בשביל לפתח שיחה. מעניין איך הגעתם אליי, וגם לאן השיחה המשיכה ממני? בכל הפעמים ששיחקתי לך בשיער, אמרת לי שהיה לי מבט כזה בעיניים. אתה צחקת, אמרת לי שזה קצת הלחיץ אותך. אני מניחה שלעולם לא אדע על איזה מבט אתה מדבר, כי עוד לא יצא לי להסתכל ככה על אף אחד אחר.  הכל יהיה שונה בעוד כמה חודשים. 

״אני עושה צלקות לעצמי ממקומות שארצה לזכור.״ הוא אמר לי. ״ מקומות שנהנית בהם, אני בדרך כלל יוצא עם צלקת בכל מקרה, אז חשבתי לעצמי - למה לא?״ הוא התחיל לקלף פצע ישן, בזמן שהוא ישב לידי. ואנחנו אכלנו דשא ביחד שנייה לפני. לא התכוונתי באמת לעשות את זה אבל הוא הסתכל עליי, במבט מהסוג הזה שהיה גורם לי גם לקפוץ מצוק אילו היה רוצה בזה. והוא נשמע כמו ילד קטן שמבקש סוכריה. והוא אמר לי, נעשה את זה ביחד. אני מודה, זה כנראה הדבר הכי אידיוטי שעשיתי בחיים, אבל אני מניחה שאני שמחה שזה היה איתו. הייתי עושה הכל לו רק ביקש, רק כי הוא כזה נהדר. הייתי רוצה לדבר איתו עכשיו. הוא עושה לעצמו צלקות, אני עושה לעצמי זכרונות. אני מניחה שזה פחות או יותר אותו הדבר - זה עדיין כואב כשחושבים על זה.

ידיד שלי ממש חוצפן. 

אני לא יודעת אם זה כי הוא עושה מתעלם מבקשות לגיטימיות ביותר באופן תמידי, בכוונה, כשהוא יודע שזה מעצבן אותי.(כמו להפסיק לשאול אותי על הגירושים של ההורים שלי) או זה שהוא תמיד מתנהג כאילו הוא מושלם ויודע יותר טוב מכולם בכל נושא שיש, ומתעקש לדחוף את דעתו המאוד לא רצויה לכל שיחה במטרה להעלות את עצמו ולגרום לאחרים להיראות טיפשים, גם אם זה לא ככ עובד.(אני חושבת שאני מבינה קצת יותר ממנו בגוף הנקבה, אחרי הכל.) 

אבל אני חושבת שאם נשלב את שני הדברים האלה, ופשוט נקרא להם חטטניות(בשילוב עם דעתניות, אבל דגש על חיטוט.) ונוסיף לזה את השיחה שהייתה לי איתו היום -

אני: ״אני חושבת שמילה קוניס ממש יפה.״

גל(הידיד המעצבן שלי): ״את כל כך ביסקסואל.״

אני: ״אני די בטוחה שהייתי מודעת לזה עד עכשיו אם כן הייתי, אבל נכון לעכשיו עוד לא יצא לי להימשך מינית לבנות.״

גל: ״אני לא חושב שהיית יודעת, את ביסקסואל.״

אני: ״אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממך לגביי.״

גל: ״לא, את לא.״

פשוט רציתי לתת לו בוקס.

אני לא מגדירה את עצמי, אז מה לעזאזל גורם לך לחשוב שהזכות ניתנת לך? אין לי כרגע פקפוקים בזהות המינית שלי וגם במידה וכן היו לי, הם לא היו עניינך. חתיכת ראש ביצה.

חוץ מזה, ממתי להעריך מראה אסתטי של מישהו מעיד על נטייה מינית? ממתי משהו בכלל מעיד על נטייה מינית? לפעמים סטריוטיפים שולטים לנו על המחשבה. יש אנשים שאפילו לא שווים שאתווכח איתם.