לחשוב בקול רם

אני מתגעגעת למצב שהיה לפני שנתיים. משהו בתוכי רוצה לתאר את זה כ״לא פייר״, אבל כבר סיפרתי לכם שלא פייר מת מזמן. ואולי אתה לא יכול לקבל הכל, או אפילו להתקרב לזה. אבל לפני שנתיים, הייתי יכולה לקבל הכל, או לפחות ככה זה הרגיש. זה הכי קרובה שיצא לי להיות ללקבל הכל. האושר שלי לא בא מאנשים ברי חלוף, הוא בא מנוכחות קבועה של מישהו שהיה הדבר הכי חשוב לי באותה התקופה, מישהו נהדר. כזה שעל רעמת השיער היפה שלו, על הדרך שבה העיניים הירוקות שלו בהקו כשישבנו מול המדורה ועל הפעם הזאת, כשהוא התיישב ממש לידיי, למרות שלא היה חייב, רק הזיכרונות שלי יוכלו להעיד. הזיכרונות שלי וכמה תמונות שתלויות בחדר שלי, שזה כל מה שנשאר לי ממה שאני אוהבת להחשיב כתקופה המאושרת בחיי.

ועד לא כל כך מזמן, יצירת קשר עין עם אחת מהתמונות האלה, או התבוננות ארוכה יותר ממספר שניות הייתה יכולה להביא דמעות לעיניים שלי. למרות שאני לא מתגעגעת אל האנשים, כמו שאני מתגעגעת למה שהם היו פעם, ובמובן מסויים - אל מה שאני הייתי פעם. אני מתגעגעת למה שהם סימלו בעיניי פעם. ואני מניחה שלפחות בזמן הקרוב, לא יצא למשהו למלא את מה שהם השאירו, ולהחליף את התמונות האלה שעד עכשיו לא מוצא חן בעיניי הרעיון של להסתכל עליהם ישירות. אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת, כי היא הייתה שווה את זה.

ולרוב האנשים שאני מכירה יש נטייה לא להעריך את התקופה הטובה שהם עוברים עד שהיא נגמרת, אבל לא אני. כי לתקופה המאושרת שלי מאז ומעולם היה תאריך תפוגה. והרעיון שצבע העיניים שלו נעלם לאט לאט מעיניי עדיין קצת מכאיב לי, בגלל כל הרגעים שבזבזתי על לשנן אותו. ואני לא יודעת אם כתבתי את הפוסט הזה מפני שאני מתרגשת בקלות ואחותי בדיוק שמה בקולי קולות את השיר הכי עצוב ונוסטלגי של מיילי סיירוס שאני מכירה, או כי גיליתי שהוא הסתפר שוב ונראה בדיוק כמו שאני זוכרת. אני מניחה שיש אנשים שאף פעם לא מפסיקים להתגעגע אליהם, או שאלה בעצם הרגעים. אולי זאת סתם צלקת ישנה, אבל לא אחת מהסוג שיאיר אוהב לעשות לעצמו. כי הצלקת הזאת, היא אומנם לא פיזית, אבל גם היא תמיד תהיה שם. 

מי ייתן והשנה הזאת לא תהרוג אותי. 

יש לי חברה שהיא מושלמת.

היא חכמה, היא יפה, היא ידידותית, היא די משעשעת, היא יותר גבוהה ממני, יודעת להחזיק שיחה. מושלמת, הבנתם. ועל פני השטח - אין סיבה שמישהו יעדיף אותי על פנייה. אבל זה איכשהו יוצא שכן. כי בחבורה של ה20 אנשים שלומדים איתי בבית הספר ואני מחשיבה כחברים, מכל ה20 אנשים האלה, רק אחת בחרה בה. רק אחת. למרות שהיא ציפתה שיבחרו בה יותר. אבל כל מי שרציתי שייבחר בי, בחר בי. וחוץ מהם, בחרו בי עוד. בחרו בי. ובעוד שאני כותבת את זה אני חושבת על כמה שוויצרית אני בטח נשמעת, אבל אז אני נזכרת שאין לכם מושג מי אני. ובכל מקרה, מותר לי. זה נחמד לא להיות האפשרות השנייה מידי פעם. ואולי היא באמת מושלמת, אבל מי אוהב מושלם בכל מקרה?

עמית מתעניין בי שוב. לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. פעם שעברה, באמת קיוויתי למשהו, והוא גרם לי להרגיש מטומטמת להרבה זמן. ועד היום, אני בטוחה שהוא אהב אותי אז, אבל הוא תמיד חושב על מה אנשים אחרים חושבים, על מה אנשים יחשבו. אבל למרות הכל, למרות כל החברים שהיו יכולים להיות לי אני לא מתחרטת על בחירות החברים שלי. החברים שלי הם טובים באמת, גם אם הם לא האנשים האידיאליים, גם אם רוב השכבה לא אוהבת אותם. לא הייתי מוותרת עליהם, אני מבינה למה אנשים לא אוהבים אותם, הם יכולים להשאיר רושם כקצת מתנשאים. אבל הם נהדרים, האנשים האחרים לא רואים כמה היתרונות שלהם עולים על החסרונות. שיעור סייבר היה מזעזע, בלעדיהם הוא היה נוראי. השיעורים הראשונים היו נחמדים, אבל אחרי תשע שעות היה נמאס לי מכל שיעור.

זה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.

לא יודעת.

חשבתי שבמקרה הכי טוב אז תנופף לי לשלום, אבל זה שאתה, לבדך, באת עד אליי. אליי. גרם לי להרגיש כאילו הייתי מישהי בשבילך, במהלך 2013-2014 השנים האלה שמרגישות כרגע כל כך רחוקות, אבל עדיין כל כך קרובות לליבי. כי קשה לשכוח את השנים הכי טובות בחיי עד עכשיו, וקשה לשכוח את החלק שבו לקחת בהם. 

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל זה היה כל כך פשוט. אולי זה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, כאילו שום דבר לא באמת בא בקלות. אבל אתה ניגשת אליי, ואפילו לא ניסיתי. אתה חיבקת אותי.

לרגע, זה הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו אני עדיין אוהבת אותך, כאילו עדיין קשה לי להעביר יום בלעדייך. אבל זה לא היה אותו דבר, ידעתי את זה. זה הרגיש אחרת. ולעזאזל, חשבתי שלעולם לא אתגבר עלייך. והעזיבה שלך באמת השפיעה עליי בדרכים שאתה לא יכול להבין, וגם אני לא. אני מפחדת פחד מוות מנטישה, משינויים ובעצם, אני מפחדת מהכל. אני קופצת לאהבה מהר מידי, לא הצלחתי להחזיק רגשות כלפי מישהו לאורך יותר משלושה חודשים מאז הרגשות כלפייך. אני מרגישה כאילו כל מה שעשיתי השנה זה לנסות נואשות לגרום לעצמי להרגיש את מה שהרגשתי איתך, ללא הצלחה. וכל פעם שאני נכשלת, אני נופלת חזרה יותר מהר, יותר חזק. וכלום.

זה עדיין לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי. 

לאחרונה חשבתי שאולי זה עדיין אתה, אבל עכשיו שאני רואה שזה לא, אני מפחדת. זה מטופש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת מלא להרגיש שוב את אותו הדבר. זה כבר לא כואב, אבל פעם זה כאב, כל כך כאב שהרגשתי את זה עד לעצמות שלי. לא יכולתי אפילו להסתכל עלייך מרוב שאהבתי אותך, אבל גם לא יכולתי שלא. אולי זה לא אמור לכאוב, אולי אהבתי לא נכון, אבל כל כך הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.

אני רק רוצה להרגיש שוב את הלב שלי פועם כל כך חזק, שאפחד שאולי אתה יכול לשמוע.

יש לי ידיד שיכול להיות מושלם לאתר הזה. הייתי שוקלת להכיר לו את זה אם לא הייתי בטוחה שהוא יתחיל לתחקר אותי במיליוני שאלות, ועם המזל שלי הוא היה גם מוצא את הבלוג הזה. הייתי גם שמחה לקרוא אותו כי אני בטוחה שהייתה שם כמות עצומה של פוסטים עליי, בעיקר על איך שאני מאמללת אותו אבל לא באמת באשמתי. כי יש איזה מין מעגל כזה של אנשים שממש אכפת לך מהם אבל להם אכפת פחות. ואני הבן אדם הזה בשבילו. אבל הוא פחדן. אלוהים, כמה שהוא פחדן. אין לו את האומץ להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שאני חשובה לו, או שאני עושה לו רע. הוא רק יכול להתחבא מאחורי מסך כלשהו ולכתוב לי את כל התלונות שלו, לגרום לי להרגיש רע. ואז להגיד לו שאכפת לו ממני. ואני לא יודעת אם מותר לי להיות כועסת, אבל אני רק יודעת שאני כן. כי בחיים לא הייתי גורמת למישהו שחשוב לי להרגיש רע רק בשביל שאני אוכל להרגיש יותר טוב. אני משתדלת לא להגיד מאחורי הגב של אנשים דברים שאני לא הייתי אומרת להם בפנים, וזה מצחיק כי אני עושה את זה המון בבלוג הזה. אבל לא הפעם.

ביקשתי מידידים שלי שיתארו לי איך אהבה מרגישה. ובשבילי זה לא ככה. אני מניחה, שבמידה והיו מבקשים ממני לתאר אהבה אז הייתי אומרת שזה כאילו הלב מדבר. שהלב אומר לך דברים, הוא מדבר בשפה משלו, אחת שהפה לעולם לא יוכל לבטא. זה קשה להסביר. אבל זה משהו שאני יודעת. משהו שאני יודעת בכל תא בגוף שלי, אבל גם לא באמת יודעת. אני פשוט יודעת שזה מרגיש שונה, כאילו משהו בי נדלק. אני לא תמיד מבינה מה קורה. האהבה שלי היא רק משהו שאני כותבת על קליפה של עץ אקליפטוס, שאף אחד לא יימצא לעולם. משהו שאני לוחשת לרוח כשאני לבד כדי שאולי זה יגיע אלייך. זה לא משהו שיכול להחריב וליצור עולמות, או לשנות אותם. כנראה שיש יותר מדרך אחת לאהוב.

פוסט עצבני 

אני מפחדת לכתוב את זה. אבל יש לי צלקת. צלקת ממש על הפרצוף. לא אחת מכוערת, או מכערת או משהו בסגנון. פשוט צלקת. והתגובה של אנשים לצלקת אומרת הרבה עליהם. כי את הצלקת שלי, אפשר לפספס. יש כאלה שלוקח להם שנים לשים לב ויש כאלה ששמים לב ברגע שבו הם רואים אותי. אני חייבת להגיד - זה מרגיז, כל פעם שמישהו מבקש ממני לגעת לי בצלקת אני רוצה פשוט לתלות אותו על איזה עץ. והם לא מבינים את הרמז, גם כשאני מסלקת להם את היד ואומרת להם "לא-אל-תגעו-לי-בצלקת-אני-שונאת-את-זה-ואתכם", הם פשוט לא מבינים. זה כאילו הם מעולם לא ראו צלקת בעבר, כאילו שלי מתבלטת. או מזכירים אותה כאילו היא אישיות אינדיבידואלית שאין לה קשר אליי בכלל. אבל אני אוהבת שאנשים שואלים אותי איך קיבלתי אותה, כי אני יכולה להגיד להם כל דבר, ממש כל דבר והם יאמינו. כל דבר מ"נלחמתי בדרקון" עד ל"הייתי בקטטה עם פיראט, רוצח וכריש", ברצינות. אנשים יכולים להיות ממש חצופים. לא אתם לא יכולים לגעת בה.תפסיקו.

יש לך חברה, אני מבינה את זה, אתה ממש מקסים ונהדר. אני בטוחה שגם היא כזאת, לא הייתי מסכימה לך להתפשר על פחות. אתם מתראים כל יום, והלכתם ביחד לסרט, פעמיים. אתם לא יוצאים הרבה זמן. אתה אוהב אותה, אתה חושב. אתה לא בטוח. אבל אתה אומר לה את זה, כדי שתדע, גם אם אתה עוד לא. אתה בטח מחבק אותה ומסתכל עלייה כאילו אתם שני האנשים היחידים בעולם, כמו שגרמת לי להרגיש. והיא משחקת לך בשיער, כי זה באמת דורש.  אתה מחמיץ את הפרצוף שלך למרות שאתה נהנה מזה. והיא בטח מאושרת, כי איתך לצדה, אי אפשר שלא להיות.

יש משהו מרגש בשבילי בידיעה הזאת שמישהו אחר מאושר. בידיעה הזאת שמישהו נשאר ער הלילה וחושב על מה שקרה לו, שמישהו לא יכול להפסיק לחייך. אין משהו יותר טוב מזה בשבילי. חברה שלי מוצאת את זה משעשע שכל פעם שהיא מספרת לי משהו טוב שקרה לה אז אני מתרגשת, אבל אני לא מבינה איך אפשר שלא. גם אם זה היה מישהו שאני שונאת הייתי מרגישה מין חשמל סטטי של התרגשות כזאת שגורם לשערות שלי לסמור, אז כשזה מישהו שאכפת לי ממנו זה יותר כמו ברק שחותך דרכי. אני לא יודעת להסביר את זה. אבל יש משהו כל כך יפה ומרגש בידיעה שמישהו, באמת ובתמים, מאושר.

אני לא יכולה לסבול את התקופה הזאת בחודש שהידידים שלי רעים אליי. לכן, אני לא יכולה לסבול אותם בו זמנית. בעיקר לא החודש. כי שניהם מגעילים אליי בו זמנית. ואני שונאת את זה! בעיקר כי שניהם באים באותה הגישה שהיא ״את מעצבנת, שיר יותר נחמדה.״ שמעבר לזה שהגישה הזאת מתנשאת בטירוף, כי הם מתנהגים כאילו אני לא ראויה לזה שהם ידברו איתי, גם את שיר זה מעצבן. בגלל זה לא ניחשתי שאחד מהם דלוק עליי. מעולם לא מצאתי היגיון בלהיות מגעיל למישהו שאתה אוהב.