לחשוב בקול רם

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

את מסכנה.

כל ביקורת ועצבים לא באים בחשבון, גם אם הם מוצדקים, כי את מסכנה. את חרא, את רעה ואת מפלצת. למרות שאף אחד מעולם לא אמר, זה פשוט יצא ככה, נכון? זה מה שהבנת. למרות שלא התקרבו לזה, אבל את מסכנה. זה בטח מרגיש נורא, שכולם כל כך רעים אלייך כל הזמן. כי את כל כך נחמדה לכולם, כל כך מושלמת. בגלל זה את מסכנה. אף אחד בעולם הזה לא שווה אותך, אף אחד לא מבין. כולם רעים, פוגעים בכוונה. את מוותרת, את אומרת לי. את לא רוצה לדבר איתי יותר, כי אני לא מבינה, שאת מסכנה. אז ברכותיי, את לא מסכנה, אבל אני מרחמת עלייך. 

אני שונאת שמעירים לי על דברים בגלל זה אם אני אהיה מאולצת לבלות את היום שלי בלי לדבר עם בן אדם שהוא לא אחותי סביר להניח שאני אירה לעצמי בראש, היא פשוט מעירה על כל דבר. אין לה פילטר בשיט. מצד אחד, זה נחמד שיש לך מי לפנות אליו בשביל לקבל דעה כנה. מצד שני, תסתמי. כי דעות הן מאוד נחמדות... כשהן רצויות. וברוב המקרים - ההבדל היחיד בין הדעה שלה לפנקייקס, זה שאני רוצה פנקייקס. אני שונאת אנשים מתנשאים. 

פוסט עצבני 

אני מפחדת לכתוב את זה. אבל יש לי צלקת. צלקת ממש על הפרצוף. לא אחת מכוערת, או מכערת או משהו בסגנון. פשוט צלקת. והתגובה של אנשים לצלקת אומרת הרבה עליהם. כי את הצלקת שלי, אפשר לפספס. יש כאלה שלוקח להם שנים לשים לב ויש כאלה ששמים לב ברגע שבו הם רואים אותי. אני חייבת להגיד - זה מרגיז, כל פעם שמישהו מבקש ממני לגעת לי בצלקת אני רוצה פשוט לתלות אותו על איזה עץ. והם לא מבינים את הרמז, גם כשאני מסלקת להם את היד ואומרת להם "לא-אל-תגעו-לי-בצלקת-אני-שונאת-את-זה-ואתכם", הם פשוט לא מבינים. זה כאילו הם מעולם לא ראו צלקת בעבר, כאילו שלי מתבלטת. או מזכירים אותה כאילו היא אישיות אינדיבידואלית שאין לה קשר אליי בכלל. אבל אני אוהבת שאנשים שואלים אותי איך קיבלתי אותה, כי אני יכולה להגיד להם כל דבר, ממש כל דבר והם יאמינו. כל דבר מ"נלחמתי בדרקון" עד ל"הייתי בקטטה עם פיראט, רוצח וכריש", ברצינות. אנשים יכולים להיות ממש חצופים. לא אתם לא יכולים לגעת בה.תפסיקו.

ידיד שלי ממש חוצפן. 

אני לא יודעת אם זה כי הוא עושה מתעלם מבקשות לגיטימיות ביותר באופן תמידי, בכוונה, כשהוא יודע שזה מעצבן אותי.(כמו להפסיק לשאול אותי על הגירושים של ההורים שלי) או זה שהוא תמיד מתנהג כאילו הוא מושלם ויודע יותר טוב מכולם בכל נושא שיש, ומתעקש לדחוף את דעתו המאוד לא רצויה לכל שיחה במטרה להעלות את עצמו ולגרום לאחרים להיראות טיפשים, גם אם זה לא ככ עובד.(אני חושבת שאני מבינה קצת יותר ממנו בגוף הנקבה, אחרי הכל.) 

אבל אני חושבת שאם נשלב את שני הדברים האלה, ופשוט נקרא להם חטטניות(בשילוב עם דעתניות, אבל דגש על חיטוט.) ונוסיף לזה את השיחה שהייתה לי איתו היום -

אני: ״אני חושבת שמילה קוניס ממש יפה.״

גל(הידיד המעצבן שלי): ״את כל כך ביסקסואל.״

אני: ״אני די בטוחה שהייתי מודעת לזה עד עכשיו אם כן הייתי, אבל נכון לעכשיו עוד לא יצא לי להימשך מינית לבנות.״

גל: ״אני לא חושב שהיית יודעת, את ביסקסואל.״

אני: ״אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממך לגביי.״

גל: ״לא, את לא.״

פשוט רציתי לתת לו בוקס.

אני לא מגדירה את עצמי, אז מה לעזאזל גורם לך לחשוב שהזכות ניתנת לך? אין לי כרגע פקפוקים בזהות המינית שלי וגם במידה וכן היו לי, הם לא היו עניינך. חתיכת ראש ביצה.

חוץ מזה, ממתי להעריך מראה אסתטי של מישהו מעיד על נטייה מינית? ממתי משהו בכלל מעיד על נטייה מינית? לפעמים סטריוטיפים שולטים לנו על המחשבה. יש אנשים שאפילו לא שווים שאתווכח איתם. 

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.

אמא שלי שאלה אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, לא הגבתי. בעיקר כי כעסתי, אבל גם כי ידעתי שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד. הסתכלתי עלייה ואמרתי לה שאני מצטערת שבתוך הראש שלה זאת או הדרך שלה או שום דבר בכלל, אז היא שאלה אותי מה הדרך שלי, לא ידעתי מה להגיד, אבל עכשיו אני יודעת. הדרך שלי זה להיות נחמדה לאנשים גם כשהם חרא אליי, הדרך שלי היא לקבל אנשים כמו שהם, הדרך שלי היא להגיד את דעתי הכנה, הדרך שלי היא לאכול חרא מאחרים אבל להפנות את הלחי השנייה, הדרך שלי היא הדרך שלי. ופעם הייתי גאה בה. אבל בלב שלם אני יכולה להגיד, שהדרך הזאת מעולם לא השתלמה לי. הדרך הזאת גרמה לאנשים לזלזל בי, להתעלם ממני, להיות אכזריים ולנצל אותי. החלטתי לשנות אותה, אחרי הכל למה לבזבז זמן בלהיות נחמדה כשכולם רודפים אחרי המגעילה? למה לבזבז זמן בלקבל אחרים אם אף אחד לא מקבל אותי? למה לבזבז זמן בלהגיד את דעתי אם אף אחד לא שומע?

למה להמשיך לחיות אם אין בשביל מה? 

אני אף פעם לא אבין מאיפה בא האומץ של אנשים לצחוק על משקל של אחרים, אתם יודעים שזה נושא רגיש, אז למה מלכתחילה? בין אם זה להגיד למישהו שהוא רזה או שמן, למה אתם חייבים להיות טיפשים? אני מתה לעוף מכאן.

כשהייתי קטנה המצאתי לי עולם, שבו העננים עשויים מצמר גפן מתוק ובטון הוא בעצם שוקולד, חשבתי על הכל, חוץ מעל האנשים. הייתי מאושרת רק בעולם שלעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. רק תנו לי קצת שקט וכוס תה. גם משהו מעניין לכתוב עליו יהיה נחמד, כי בינתיים אני מרגישה כאילו החיים שלי תקועים בתוך מעגל של ייאוש. אמרו לי שזה משתפר, אבל הם שיקרו.

כשחברות שלי צוחקות עליי מאחורי הגב שלי, אני מתכוונת פשוט כמשמעו, ממש מאחוריי, אני מסתובבת בשביל לראות איך הן יגיבו. אחת מהן מתחילה לצחקק והאחרת פשוט אומרת לי "מה". ואני כועסת, מאוד כועסת. אני אף פעם לא מרכלת עליהן ובטח שלא על המראה החיצוני שלהן, חברות של ממש. אני מבינה שאני לא הילדה הכי יפה שיש, אבל זה לא כאילו לא מתחילים איתי או לא מביעים עניין בכלל, וגם אם זה אכן היה המקרה מי אתן שתצחקו עליי ואחר כך תגידו לי שאתן חברות? אני תוהה איך תרגישו אם תגלו שבגללכן שרטתי את עצמי עד זוב דם בכל הידיים, חזרתי להרגלים רעים.

אני מניחה שנתראה בגיהנום.

ביומיים האחרונים אני חשבתי שאני קרובה למוות שלי יותר מדי פעמים. וחברה שלי מחרפנת אותי. היא כל הזמן מעלה את התקפי החרדה שלי כנושא לצחוק, ואני באמת לא מבינה מה מצחיק בלראות אותי רועדת ובוכה, או בזה שאני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום והראש שלי מסתחרר. אני קלסטרופובית ואולי זה נראה מוגזם שאני מגיבה ככה לאנשים שדוחקים אותי לפינה, או לחדר מלא באנשים אבל אני לא יכולה לעצור את הגוף שלי מלהגיב בצורה הזאת. אני לא יודעת מה עוד להגיד, אני כועסת, אני פגועה וכבר נמאס לי.

ולעאזאזל, אני בן אדם כל כך דו קוטבי.

אני שונאת את זה שלא משנה מה אני אעשה אני לא בסדר, אני מספרת משהו שקרה שנה שעברה אני לא בסדר, חברה שלי אומרת שזה מעצבן אותה אז אני מתנצלת אבל אני לא בסדר ואני "לא מתכוונת לזה", אני אומרת שאני מתכוונת לזה אבל אני אבל אני לא בסדר, אני אומרת לידיד שלי לא לקחת צד בסיפור הזה אבל אני עדיין לא בסדר כי זה בעצם באשמתי. אני סכסכנית, למרות שלא פרץ ריב. אני מעליבה, למרות שאני לא אמרתי משהו פוגעני. אני מתנצלת בלי לחשוב פעמיים, אבל אני לא בסדר. אני שונאת ללכת על ביצים ליד אנשים. אם להתנצל למרות שאני לא מתכוונת לזה היה לי קל, כל הריבים שלי עם אנשים היו נחסכים. התעוררתי כועסת, סוף סוף נרגעתי ועכשיו זה קורה. היא בהחלט לא מודעת איזו בגרות נפשית צריך בשביל להתנצל ולהודות שטעית. אני כבר לא מצטערת, אז היא יכולה לקפוץ.