לחשוב בקול רם

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.

התעוררתי לבוקר הראשון בלי יאיר, יערה, עידו, עדן, גלעד, בועז, עמרי, אדם, יונתן, אוהד ובערך עוד מיליון אנשים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה שלי. וזה כואב לי, לדעת שאולי זאת הייתה הפעם האחרונה שאי פעם אראה אותם, איך אני ממשיכה לחיות מכאן? מה אני עושה עם החיים שלי? זה לא פייר, כל כך רציתי שינוי, ולא רק קיבלתי אחד, קיבלתי אחד חיובי. ועכשיו אני מחוייבת לחזור לשגרה הרגילה שלי, רגילה ומשעממת. הם אמרו שהשבועיים האלה יהיו השבועיים הכי טובים בחיים שלי, הם צדקו.

אני אוהבת כל כך בקלות, באמת. אני רק רוצה מישהו שיאהב גם אותי. אני רוצה להרגיש שיש מישהו שאכפת לו ממני, אבל הוא לא חייב, הוא רוצה. וזה פשוט שובר לי את הלב, שלא משנה מה אני עושה שום דבר לא עובד, אני רק מחכה לזמן בו לא אצטרך את הבלוג הזה. אני רק מחכה לזמן שבו לא יהיה לי מה לכתוב. אני לא אוהבת ים, אבל כשהייתי קטנה חשבתי שהים יכול להבין אותי. עכשיו אני בטוחה בזה. והייתי עושה הכל בשביל לזרוק את כל המרמור ושברון הלב לים, שהגלים ירסקו אותם עד שהם יהפכו לקצף, שאני אוכל להמשיך הלאה. והייתי לוחשת את כל הסודות שלי אל תוך הצדפים, את כל קולות הבכי החנוק והצרחות שהחזקתי בפנים. אני לנצח אהיה הבחירה השנייה, לנצח אהיה מקוללת. השארתי יותר מדי דברים לעצמי, יותר מדי זמן. אם תמצאו אקליפטוס באמצע שום מקום, איפשהו ברמות מנשה, תקראו את מה שכתוב על הקליפות, תקראו את כל המילים שלא אמרתי, את כל הדברים שלא הרשיתי לעצמי להרגיש, תקראו אותי. כי זה נראה כאילו אף אחד אחר לא מצליח.

אני מרגישה כאילו הקטעים שלי זזים בין "איזה כיף שאני חיה" ל"תהרגו אותי כבר"

כתבתי את מה שאני מרגישה כלפיך על חתיכה שנפלה מהקליפה של עץ אקליפטוס, זרקתי אותה שם ובשקט קיוויתי שהמילים ימצאו את דרכם אליך. כי אני פחדנית מכדי להסתכל לך בעיניים, ולהגיד באופן חותך שאתה סביר להניח הבחור הכי מקסים שפגשתי, אתה כזה נהדר ואתה אפילו לא יודע. אתה מעניין, מצחיק, אכפתי, סבלני וחכם אבל לא גורם לאנשים אחרים להרגיש טיפשים. לעזאזל, אני ממש טיפשה. אני תמיד נופלת על הבנים הלא נכונים בזמן הלא נכון. עד ששמת לב אליי כבר היה מאוחר מדי. אני שונאת את זה. אבל אני לא יכולה לשנוא אותך, או אותה. כי יש משהו בדרך שבה אתה מדבר עלייה, כאילו היא הבחורה היחידה שבראש שלך. כאילו היא כל מה שמשנה. "יאיר אוהב אותך" חבר שלו אמר לה בסוף ההקלטה, "היא כבר יודעת, אמרתי לה." אתה אמרת ובהית באוויר, במין סוג של רוגע כזה. רוגע שמח, אתה היית שמח כי סוף סוף הולך לך עם מישהי. כשאמרת שאין לך מי לשים בפרינדזון, צחקתי לעצמי צחוק מריר כזה. אמרת לי שזה חמוד ממש שאני לא יכולה להשלים משפט בלי להתחיל לצחוק, אתה ניגשת וחיבקת אותי אחרי ארבעה ימים שלא התראנו. אתה, ולא אני. אתה גרמת לי להרגיש ככה. בגלל החיבוקים האלה שאתה תופס באנשים כאילו הם הדבר היחיד שמחזיק אותך בחיים, בגלל המבט החודר הזה שגרם לי להרגיש כאילו אתה קורא את המחשבות שלי, בגלל החיוך שלך שיותר מדי גדול לפרצוף שלך, שאני מוכנה להישבע לך שזה הדבר הכי חמוד שיש בעיניי. אתה כל כך רגיש ומתוק. אחרי כל זה, איך אפשר שלא להתאהב בך?

נתראה שנה הבאה.

https://www.youtube.com/watch?v=-BR3ziVDazM

אני כאן ןאתה כאן

ואני לא יודעת מה להגיד לך.

אתה אמרת לי שלום מקודם, עם החצי חיוך המוכר שלך, אתה היססת. אני מבינה למה, אני לא הייתי בטוחה שתזכור אותי בכלל, אבל אתה לא יצאת לי מהראש. מאז לא דיברנו, אבל אני כל כך רוצה לשבת איתך ושתספר לי עובדות ממש לא מעניינות על גמלים. כי אני לא רוצה שאני אזכור אותך בתור כמה קשרי עין מביכים, מהסוג הזה שגורם לאנשים אחרים להרגיש לא בנוח. אבל כרגע, הייתי עושה הכל בשביל שתסתכל עליי. תפסיק כבר, אתה מתסכל לכל מקום בחדר חוץ ממני. אני רק רוצה שתזרוק לעברי מילה אחת. שתזכיר לי שאני עוד קיימת, כי כרגע אני מרגישה קצת מטושטשת, אולי מרוב תקוות שווא.

חברות שלי חשבו שהן עלו על שיטה לגלות איך לדעת מתי אנשים משקרים, שעבדה על כולם, מלבדי. זה קצת הפחיד אותי לדעת שאני שקרנית כל כך טובה, למרות שכבר ידעתי. אני מצפה בקוצר רוח ל21/6 כבר. שבועיים עם אנשים שבקושי מכירים אותי, שבועיים להמציא את עצמי מחדש, שבועיים נקיים משקרים. אני הולכת לשם עם שתי חברות, אני מחבבת אותן, אני סומכת עליהן ואני אגיד את זה לעצמי עד שאסמוך באמת. אני מצפה לראות אותו שוב, העיניים הכחולות וחצי החיוך שלו נחרטו בזכרוני. מצד שני יש עוד אחד, גם לו יש עיניים כחולות אבל מהצד האחר של השמיים, עם חיוך גדול שגורם לך להרגיש קצת חמים בלב, הוא התחמק ממני והשאיר אותי תלוייה באוויר. זה קרה מיד אחרי שהייתי כנה איתו, אולי עדיף לי עם השקרים.