לחשוב בקול רם

אני מרגישה מאוסה המון פעמים

כאילו לאנשים אין כל כך כוח אליי אבל לא נעים להם להגיד 

לפעמים חברה שלי אומרת בצחוק שהיא לא מבינה למה היא חברה שלי ושנמאס לאנשים ממני אחרי 10 דקות, ואני יודעת שהיא רק צוחקת, כי בסופו של היום היא תמיד הייתה שם בשבילי. אבל הקול שלה מהדהד בראש שלי ברגעים קשים.

כי לכולם יש את הקטע שלהם, חוץ ממני.

אולי הכל בראש שלי.

ואני הבן אדם היחיד שנמאס לו ממני

אבל אני מניחה שזה יגיע לכולם בשלב מסויים.

אמא שלי שאלה אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, לא הגבתי. בעיקר כי כעסתי, אבל גם כי ידעתי שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד. הסתכלתי עלייה ואמרתי לה שאני מצטערת שבתוך הראש שלה זאת או הדרך שלה או שום דבר בכלל, אז היא שאלה אותי מה הדרך שלי, לא ידעתי מה להגיד, אבל עכשיו אני יודעת. הדרך שלי זה להיות נחמדה לאנשים גם כשהם חרא אליי, הדרך שלי היא לקבל אנשים כמו שהם, הדרך שלי היא להגיד את דעתי הכנה, הדרך שלי היא לאכול חרא מאחרים אבל להפנות את הלחי השנייה, הדרך שלי היא הדרך שלי. ופעם הייתי גאה בה. אבל בלב שלם אני יכולה להגיד, שהדרך הזאת מעולם לא השתלמה לי. הדרך הזאת גרמה לאנשים לזלזל בי, להתעלם ממני, להיות אכזריים ולנצל אותי. החלטתי לשנות אותה, אחרי הכל למה לבזבז זמן בלהיות נחמדה כשכולם רודפים אחרי המגעילה? למה לבזבז זמן בלקבל אחרים אם אף אחד לא מקבל אותי? למה לבזבז זמן בלהגיד את דעתי אם אף אחד לא שומע?

למה להמשיך לחיות אם אין בשביל מה? 

"אבל היה בה חלק שתהה מה יקרה אם תגלה את הסוד: שבבקרים מסוימים קשה לה לצאת מהמיטה ולעטות חיוך של מישהי אחרת; שהיא תלויה באוויר, מתחזה שצוחקת מכל הבדיחות הנכונות ולוחשת את כל הרכילויות הנכונות ומושכת את הבחור הנכון, מתחזה שכבר שכחה כיצד להרגיש אמיתית...שביסודה לא רוצה להיזכר, כי זה כואב אפילו מהמצב הנוכחי."

יש לי קטע עם ציטוטים, כמו ששמתם לב. אני ממש אוהבת את זה, את הדרך שבה רגש יכול להתבטא בכמה משפטים קצרים. אני מניחה שזאת לא דרך מרשימה במיוחד להתחיל מכתב. אבל אין לי ניסיון בזה. אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת כמה הסברים. הכוונה שלי הייתה לכתוב משהו ארוך ומרגש, רציתי שתהיה לי סיבה עמוקה כזאת, שאנשים היו יכולים להתחבר אלייה. אבל אין לי. אני פשוט, באמת ובתמים - עצובה. הכל מעצבן אותי, הכל מרגיז אותי. אני מרגישה מגעיל בתוך הגוף שלי. יש אנשים שאומרים שהתאבדות לא מונעת מהמצב להחמיר, אלא מחסלת את האפשרות שהמצב אי פעם ישתפר. אבל יש אנשים שאומרים שאבטיח לא טעים, אז למדתי שאי אפשר להסתמך על זה.

אני לא יכולה לתאר לעצמי תקופה שבה אהיה מאושרת, לא משנה כמה המצב ישתפר. זה פשוט משהו שתמיד שם. קול כזה מאחורי הראש שלי שרואה את הצד הכי גרוע בכל דבר. זה פשוט לא כיף לי יותר, לחיות. מיציתי את זה.

תקראו לי אנוכית, תקראו לי מטומטמת, זה לא משנה יותר.

אני מרגישה כאילו ביליתי את כל החיים שלי במחשבה על מה אנשים אחרים חושבים עליי, אז החלטתי לא לחשוב יותר. אני רוצה להגיד שאני מצטערת, על כל כאב הלב שגרמתי, על כל הדמעות, על התחושה הזאת של חוסר אונים שאני יודעת כמה היא נוראית, כמה קשה לחיות איתה. אני כל כך מצטערת על זה שלא אמרתי תודה, או סליחה ולבריאות כשהייתי צריכה. אני מצטערת אם זה נראה כאילו לא הערכתי, או לא התייחסתי ואם גרמתי למישהו להרגיש לא טוב עם עצמו, כי אני בספק אם מישהו מכיר את ההרגשה הזאת טוב כמוני.

אבל במבט לאחור, הכל נראה פשוט יותר עכשיו. כשהייתי קטנה היה חשוב לי להשאיר חותם, אני חושבת שבמובן מסויים השארתי. חבל לי שלא הייתי כנה יותר, יש כל כך הרבה אנשים שפגעו בי והמשיכו לחיות בתחושה שהם חבריי. תשימו לב למה שאתם אומרים לאנשים, בבקשה. וגם תגידו לאנשים כשהם נהדרים, תעשו את מה שאני אף פעם לא עשיתי.

כי בסופו של דבר, הייתי הסוכר שנשאר בתחתית הכוס. ואני בסדר עם זה.

"ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מסוגלים להעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם. הם מסוגלים לצרוח בלי שאיש ישמע. הם היצור שהיה פעם נורמלי, אבל לפני זמן רב כל כך, שהוא כבר לא זוכר איך הרגיש אז."

אני הייתי ת', תודה.

רבתי מכות עם אחותי על מסטיקים.

היא תקעה בי ציפורניים ועכשיו רואים את העצם ביד שלי ואני מדממת

נראה לי שזה שורף לי

התכוונתי ללכת לישון, אבל עכשיו אין סיכוי.  

ואני חושבת שהיא תהרוג אותי יום אחד, אולי היום אם אני ארדם.

אפילו לפני שאהרוג את עצמי. 

חם לי, אני חושבת שזה בגלל שאני כועסת

לא על מישהו אמיתי, אלא רק על עצמי, שהרשיתי לעצמי לחשוב שמישהו העדיף אותי על פנייה. אני כל כך סתומה.

היום אני עצובה במיוחד.

אולי כי התרגלתי להתעורר לחדר מלא אנשים ועכשיו אני מתרגלת להיות לבד בבית.

אולי כי אני כל כך מותשת עד שלהיות ערה רק 10 שעות ברצף מפיל אותי למינימום 12.

אולי כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר.

אולי כי איבדתי חשק להיפגש עם כל האנשים שאני באמת יכולה להיפגש איתם.

אולי כי אני מתגעגעת לאנשים שבטח לא חושבים עליי עכשיו בכלל.

אולי כי אני לא יכולה להסביר למה אני עצובה.

אולי. 

אני אף פעם לא אבין מאיפה בא האומץ של אנשים לצחוק על משקל של אחרים, אתם יודעים שזה נושא רגיש, אז למה מלכתחילה? בין אם זה להגיד למישהו שהוא רזה או שמן, למה אתם חייבים להיות טיפשים? אני מתה לעוף מכאן.

כשהייתי קטנה המצאתי לי עולם, שבו העננים עשויים מצמר גפן מתוק ובטון הוא בעצם שוקולד, חשבתי על הכל, חוץ מעל האנשים. הייתי מאושרת רק בעולם שלעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. רק תנו לי קצת שקט וכוס תה. גם משהו מעניין לכתוב עליו יהיה נחמד, כי בינתיים אני מרגישה כאילו החיים שלי תקועים בתוך מעגל של ייאוש. אמרו לי שזה משתפר, אבל הם שיקרו.

כשחברות שלי צוחקות עליי מאחורי הגב שלי, אני מתכוונת פשוט כמשמעו, ממש מאחוריי, אני מסתובבת בשביל לראות איך הן יגיבו. אחת מהן מתחילה לצחקק והאחרת פשוט אומרת לי "מה". ואני כועסת, מאוד כועסת. אני אף פעם לא מרכלת עליהן ובטח שלא על המראה החיצוני שלהן, חברות של ממש. אני מבינה שאני לא הילדה הכי יפה שיש, אבל זה לא כאילו לא מתחילים איתי או לא מביעים עניין בכלל, וגם אם זה אכן היה המקרה מי אתן שתצחקו עליי ואחר כך תגידו לי שאתן חברות? אני תוהה איך תרגישו אם תגלו שבגללכן שרטתי את עצמי עד זוב דם בכל הידיים, חזרתי להרגלים רעים.

אני מניחה שנתראה בגיהנום.