לחשוב בקול רם

עמית מתעניין בי שוב. לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. פעם שעברה, באמת קיוויתי למשהו, והוא גרם לי להרגיש מטומטמת להרבה זמן. ועד היום, אני בטוחה שהוא אהב אותי אז, אבל הוא תמיד חושב על מה אנשים אחרים חושבים, על מה אנשים יחשבו. אבל למרות הכל, למרות כל החברים שהיו יכולים להיות לי אני לא מתחרטת על בחירות החברים שלי. החברים שלי הם טובים באמת, גם אם הם לא האנשים האידיאליים, גם אם רוב השכבה לא אוהבת אותם. לא הייתי מוותרת עליהם, אני מבינה למה אנשים לא אוהבים אותם, הם יכולים להשאיר רושם כקצת מתנשאים. אבל הם נהדרים, האנשים האחרים לא רואים כמה היתרונות שלהם עולים על החסרונות. שיעור סייבר היה מזעזע, בלעדיהם הוא היה נוראי. השיעורים הראשונים היו נחמדים, אבל אחרי תשע שעות היה נמאס לי מכל שיעור.

פוסט אנוכי

אני מרגישה כאילו כולם במשפחה שלי גאים בבן דוד שלי. והם צריכים להיות גאים בו, יש לו משמעת עצמית שאני יכולה רק לחלום עלייה, הוא מעולה בספורט והוא משחק בנבחרת ארצית שנוסעת לכל מיני מקומות בעולם והוא אפילו לא סיים תיכון. אבל לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני קצת נעלמת בזמן שהוא עובר ממקום למקום. נכון, אני עדיין בארץ. אבל אני עושה 15 יחידות לימוד, והן אפילו לא חובה. אני ניגשתי למבחנים של תוכנית אקסלוסיבית בצבא ועברתי אותם. ובמקום מסויים, הייתי רוצה שישימו לב אליי. למרות שאני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל עצמי. פשוט הייתי רוצה איזה תפיחה על השכם, אולי איזה כל הכבוד קטן. אבל אני מרגישה כאילו כולם כל כל רגילים לזה שאני ״החכמה״, שכל מה שאני אעשה מכאן כבר לא ישנה - עד שיהיה לי כסף. וזה סתם מבאס, למרות שכל תשומת הלב מגיעה לו. אוף. 

סוף סוף סיימתי את השנה המחורבנת הזאת, קיבלתי תעודת הצטיינות כיתתית אבל אני עדיין די מאוכזבת שלא קיבלתי ממוצע גבוה יותר. אח, פרפקציוניזם ארור. בסוף השתפנתי ולא אמרתי לבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי שהוא הבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי. אבל כל כך רציתי. היה שם איזה ילד שהתחיל איתי פעם שהמשיך לתקוע בי מבט. הוא הצחיק אותי. הוא כזה אוקוורד, אבל בצורה טובה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אם הוא היה קצת יותר גדול אז יש סיכוי אמיתי שהייתי בקטע שלו, מעניין אם הוא יודע.. הוא נראה קצת חושש כשידיד שלי התקרב אליי ממש, כאילו הוא הולך לנשק אותי. זה היה נחמד. יש סיכוי שהיום אני אמחק משהו מהרשימה שלי, הקטע עם הנעליים הפתוחות... אח, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה בינתיים. זה אולי נשמע לכם מטופש אבל זה קשה לי. ובאופן רשמי סיימתי עם ע"ש, ובשמו האמיתי, עמית. זה היה צריך להגמר בשלב מסויים, רק חבל שלא נגמר קודם. אה, גם הציגו תמונה שלי מול כל השכבה כחלק מסרטון, זה היה כל כך מביך לעזאזל. בסה"כ היה יום בסדר, ועכשיו חופש גדול!

אני מרגישה נורא.

היה איזה ילד אחד שהיה גועלי ומגעיל אליי בתחילת שנה, הוא השתמש באופן חוזר ונשנה כלפיי במילה שאני מצאתי מגעילה ולא נעימה אז ביקשתי ממנו להפסיק, בשיא הנחמדות ביקשתי. הוא פשוט סירב לי והתעלם ממני. לא הייתי ממש נחמדה אליו מאז, התעלמתי ממנו פשוט ומהדעה הכללית של רוב האנשים - בצדק, אבל אז שמתי לב לציפורניים שלו. הן אכולות כמעט לחלוטין, גם אני כוססת ציפורניים אבל אני נוטה לעשות את זה על ציפורן אחת או שתיים וגם שטח הפנים של הציפורניים שלי קטן. שלו אמורות להיות ממש גדולות. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. אני כוססת כשאני מרגישה חסרת ביוטחון, כשאני מרגישה עצובה או מדוכאת ואין לי פורקן. ולחשוב שהוא הרגיש ככה עד שהציפורניים שלו הגיעו לרמה כזאת שובר לי את הלב.

אחרי שבכיתי במשך שעה אתמול עד שנרדמתי, כשהתעוררתי היום בבוקר חשבתי לעצמי שתכלס מגיע לי יום טוב. וזה היה יום נחמד, בערך. היה חלק אחד היום שכמעט פרצתי בבכי ויצא לי להתעצבן כמה וכמה פעמים, אבל אני מניחה שבהשוואה לאיך שהימים שלי נראים בדרך כלל, זה היה שיפור. בעיקר בגלל חלק אחד שממש העלה לי את מצב הרוח, זה היה ממש טיפשי אבל איכשהו זה עדיין עשה את היום שלי. אולי זה כי הוא ממש חתיך, או כי ציפיתי שהוא פשוט יתעלם מזה שנפגעתי מהחישוק, אבל הוא נראה כאילו היה ממש אכפת לו מזה שהחישוק שלו התחכך עם קצה היד שלי. אני אוהבת להרגיש כאילו לאנשים אכפת, גם אם זה לא המקרה. הלוואי שכל יום היה לי יום טוב.

ע"ש מתעלם ממני לחלוטין בכמה הימים האחרונים, חוץ מכמה נעיצות מבטים במהלך היום לא קורה שום דבר מיוחד. אולי זה פשוט לא נועד להיות. אנחנו גוררים את מה שזה לא יהיה במשך כמעט שנתיים, אולי עדיף לי להמשיך הלאה במקום לחכות למשהו שאף פעם לא יגיע.

אני מרגישה כאילו אני צריכה לכתוב משהו שמח, אבל אני לא רגילה, אז  

אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי אני שונאת את עצמי.

למה זה מגיע לי? אני לא עשיתי רע לאף אחד, אני פשוט כל כך מכוערת שחייבים לספר על זה בדיחה? אפילו לא היה להם את היושר לעשות אותה מאחורי הגב שלי. אני כל כך שונאת אותם. להגיד בדיחה פוגענית ולהוסיף "סתם" בסוף לא הופכת אותה לפחות רעה, מעליבה או פוגעת. זאת פעם חמישית שאני בוכה רק בגלל זה היום, זה בסדר, תגידו לי שאני לוקחת ללב, אולי זה נכון. אבל זה היה שבוע כל כך קשה בשבילי מבחינה נפשית אני מרגישה כאילו אני מתמוטטת, עד עכשיו הצלחתי להחזיק את עצמי בקושי, אבל הבדיחה הזאת הפילה אותי. היא בדיחה כל כך טיפשית ושולית אבל היא פגעה בי כל כך חזק. במשך כל כך הרבה זמן בניתי לעצמי ביטחון, גרמתי לעצמי להרגיש טוב עם עצמי והכל התמוטט לי בשנייה אחת. לראות אותם צוחקים ממנה פשוט שבר אותי עד לרמה שאני לא יכולה להסביר. אלו בסך הכל היו 3 ילדים, אני אפילו לא מכירה אותם כל כך אבל תמיד הייתי די בסדר איתם. אבל הם שברו אותי, אלוהים, אני מרגישה מרוסקת, מבויישת, כנועה. אני צריכה חיבוק. אני צריכה עזרה. בבקשה תעזרו לי

אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, אני נגעלת מעצמי, אני לא סובלת את עצמי.

הכל רע.

היקום שלי קורס אל תוך עצמו