לחשוב בקול רם

חשבתי על משהו.

על אחד מהימים האחרונים שלי באותו טיול.

שביקשתי מיאיר לכתוב לי הקדשה המחברת, אבל הוא סירב בתוקף. והייתי קצת מבולבלת בגלל זה. כי רק רציתי שיכתוב לי משהו שאני אזכור אותו דרכו. אבל הוא אמר שאין מצב שהוא כותב לי כשאין לו זמן, שלכל החברים שלו הוא כתב איזה חצי עמוד, והוא פשוט לא ירגיש בסדר עם עצמו אם הוא יכתוב לי רק שתיים-שלוש שורות. בדיעבד, אני מניחה שזה היה דבר טוב. שהייתי בשבילו קצת יותר מאשר שתיים-שלוש שורות שהוא כותב בדקה או שתיים. אבל (וזאת מילה שאני לא בדרך כלל משתמשת בה) כוסעמק! איך אני אמורה לזכור אותך עכשיו?! אוף. נתראה שנה הבאה.

אוי יונתן.

אתה כזה חמוד. באמת.

אני הרגשתי כאילו כולם שכחו ממני, ואתה בא ושולח לי הודעה.

אומר לי ששמעת שמועה שאני אצא לטיולים.

אתה אפילו לא יודע כמה אני מתגעגעת, וכמה אני שמחה ששלחת לי הודעה אחרי כל הזמן הזה.

חצי שנה זה הרבה זמן, וחשבתי הרבה על לשלוח לך הודעה אבל בסוף השתפנתי.

בא לי לקפוץ ולפתוח ישר את ההודעה ולכתוב לך הכל, אבל אני לא ממש יודעת מה להגיד.

אז סתם שתדע, אני ממש אוהבת אותך, אתה כזה מותק!! והתגעגעתי. ממש.

אני אוהבת להגיד שאין לי סודות

וזה אולי נכון

אבל האמת היא

שאני בודדה

אני אוהבת את החברים שלי

הם חמודים והם מנסים

אבל אני מרגישה שחסר לי משהו

הטעם בחיים פשוט קצת נעלם בזמן האחרון

אולי כי בזמן האחרון אני מרגישה שאין אף אחד שאוהב אותי

אין אף אחד שבאמת אוהב אותי

אין מישהו שלא יכול לדמיין את החיים שלו בלעדיי

אני רק קיימת

וזה הורג אותי

"ספרי לי עליו."

יש לי חברה שאני לא יכולה לשקר לה.

זה כאילו המילים שלא מעזות לצאת מפי מתגנבות אל אוזנייה.

כאילו הדברים שאני מסתירה כתובים לי על הפרצוף,

והיא כמעט תמיד הראשונה שיודעת.

אני מניחה שזה אמור להיות משהו טוב,להצטרך להסתיר מבן אדם אחד פחות, עד שזה יהיה קל יותר וכולם ידעו.

אבל הפעם.. רציתי לשמור על זה בסוד רק לעוד קצת.

רציתי להיות מסוגלת לשקר לעצמי רק עוד קצת.

רציתי להימנע מהמבטים המרחמים רק עוד קצת.

רציתי לתאר שהוא לידי רק עוד קצת.

אני מניחה שאפשר להוריד את הכלב שלי עכשיו מהרשימה של הדברים שעושים לי טוב, למרות שאני לא אעז.

לקחו גם אותו.

הוא נכנס לחדר.

יכולתי להרגיש את העיניים שלו נחות עליי.

חייכתי לעצמי, ואולי גם באופן גלוי.

גם הוא חייך.

היה משהו נינוח בחיוך שלו, אבל לחוץ בו זמנית.

כאילו בילה את כל חייו בהתכוננות לרגע הזה.

זה היה בוקר חורפי, אבל כשהוא חייך הרגשתי את השמש עושה מאמץ כדי להגיע אליו.

הוא היה בן אדם טוב, ראו את זה. שיערו הבלונדיני היה רטוב מטיפות הגשם בחוץ, אבל עיניו היו חמימות.

הוא התחיל לצחוק בצחוק מתגלגל שמילא את החדר שהיה כמעט וריק.

הבחור השחרחר שעמד לידו שלח לי חיוך שובב.

יכולתי להרגיש את הגלגלים בראש של הבחור הזה מסתובבים, היה בזה משהו מסקרן, אבל גם קצת מרתיע.

זה יהיה על גבול הבלתי אפשרי לנחש מה הוא חושב, אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.

כמה זמן עבר מאז שהתראינו.

הגשם נקש על החלון, זה נשמע לי כמעט כמו יפחה של געגוע.

משהו בין שגעון לעצב, אבל אולי זאת הייתה רק אני.

היה בגשם משהו מנחם, ובצחוקו משהו מעציב.

אהבתי אותו כל כך.

לפעמים אני חושבת עליו, ואני חושבת לעצמי שאם היינו נפגשים עכשיו המצב היה שונה לגמרי.

כי אני בן אדם שנה לגמרי. אני זוכרת בסוף 2013 כשהדמעות שטפו אותי. הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה ככה השנה. אני לא זוכרת את הפרצוף שלו יותר מידי, עולה בראשי רק צחוק מהדהד שאפוף במין הילה ירוקה שמנסה כנראה ליצור מחדש את צבע העיניים שלו.

העיניים שלהם תמיד ירוקות.

מוזר איך שאנשים שהיו כל כך קרובים אליך פעם יכולים להפוך לזרים.

לא הייתי יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו לפני שנתיים ועכשיו אני חיה את זה.

גם יאיר עלה לראש שלי הערב, תהיתי מה הוא עושה, הצלחתי להיזכר בקול שלו ובמבט שהיה יכול לגרום גם לאריה הכי חזק להתנהג כמו חתלתול שרק רוצה שיאהבו אותו. מבט חודר ומנחם בו זמנית, כאילו פגע בו ברק ואפשר למצוא בעיניים שלו את הרסיסים, כאילו הוא יכול לראות לתוכך.

הייתי יכולה כמעט להרגיש את החיבוק האחרון שהיה לנו, ניגנתי אותו פעמים רבות כל כך שכמעט הפך מוחשי.

תיארתי לעצמי שהוא עם החברה שלו עכשיו, אם עדיין יש לו. 

או שיש לו בכלל מישהי אחרת בראש.

הלוואי שהיה כותב לי שנה טובה.

הלוואי שהיה כאן.

שנה טובה.

מי ייתן ותהיה הכי טובה עד עכשיו.