כשאני שלחתי לך הודעה, אתה ישר התחברת. אז התנתקתי. תוהה איך זה גרם לך להרגיש.
אולי כמו איך שאני הרגשתי כשסיננת אותי. זה היה לטובתך, ואולי קצת לטובתי. כי אני לא תמיד אהיה שם, למרות שעכשיו אני יודעת שאתה צריך אותי. לפחות קצת. כי אני מבינה. ולפעמים זה כל מה שצריך. המרחק ביננו מקל עליך, מאפשר לך לספר לי הכל. אבל אתה תאבד אותי. וכשתאבד אותי, אתה תדע. אבל יהיה מאוחר מידי. ואולי אז אתה תכתוב על הילדה הזאת, מהמקום הזה, שאף אחד לא שמע עליו. היו לה עיניים גדולות, והיא הייתה מוכנה לתת לך הכל, ולכתוב לך הודעות קצת יותר מידי ארוכות בוואטסאפ. הילדה שאתה פספסת, כי עמדת קרוב מידי.
"אני מרגיש טוב יותר אחרי שדיברנו"
(shoutout לסמיילי העצוב/שמח בתיבת מסרים שהזכיר לי את השיר הזה, לא יודעת למה זה מרגיש לי נכון)
אתה לא באמת מכיר אותי. אתה מכיר את הגרסה שלי בשעות הקטנות של הלילה, כשאתה לא מחובר לוואטסאפ ויש לי מלא זמן לחשוב על הכל. אתה מכיר את הגרסה הרצינית, מלאת הטאקט והביטחון. ואתה מחבב את הגרסה הזאת, נראה לי. אבל זאת לא באמת אני. אני צוחקת ברגעים הכי לא מתאימים, אני אף פעם לא חושבת על דברים מספיק לפני שהם יוצאים לי מהפה(בעיקר כי אין לי הזדמנות) ואני מבלה את רוב הזמן שלי להתחרט על דברים שעשיתי. אני לא מסתכנת, אני אף פעם לא נותנת את כל כולי ויש לי אסוציאציות מוזרות לכל נושא. אני תוהה אם היית מחבב אותי יותר אם היית יודע.
אני תוהה אם כבר עלית על זה. או אם חשבת על זה בכלל.
שזה קצת מוזר, שאני כל הזמן עונה לך בהפרשים של כמה ימים, בשעות הקטנות של הלילה, מקסימום 10 דקות לפני שאני לא מתחברת שוב לכמה ימים. נמנעת לחלוטין מכל סיכוי שתענה לי, שזה יתפתח לשיחה. אני תוהה אם כבר ראית את ההודעה או שהתעלמת. שוב. עכשיו אני אהיה בסדר עם זה, לפחות כמה שאפשר. אני יודעת שתתחבר בהמשך היום, כי היא חוזרת. ואיתה אתה בטוח תרצה לדבר. אתה כבר חשבת על הכל, על מה שהיא תגיד, על מה שאתה תגיד, על איך זה יגמר אבל אתה תמשיך את זה מחדש. בערך כמו שאני עושה איתך. אבל אני לא ממשיכה עם זה. אני צריכה לשחרר אותך יאיר, למרות שזה כואב הרבה יותר מידי. למרות שלא היית שלי מלכתחילה. למרות שהייתי שמחה שתהיה.
אם תשנה את דעתך, אני לא אהיה כאן יותר. אני לא אהיה כאן יותר בשביל לכתוב לך מגילות וואטסאפ, אני לא אהיה כאן יותר בשביל לדבר איתך בטלפון חצי שעה שאתה מבואס, בגללה. אני לא אהיה כאן יותר בשבילך יאיר, או לידך. בזמן הקרוב. או הרחוק. לא שאכפת לך. זה פשוט כואב יותר מידי.
הוא אמר לי שהוא שונא אותך עכשיו, אבל אני יודעת שהוא עדיין אוהב. כי אתה שלחת לו שתי תמונות שלך והוא גורם לי להריץ אותם בראש. אני חושבת שהלב שלי קצת מזוכיסט רגשי, כי זה מכאיב לו אבל הוא ממשיך. ולא ממש אכפת לו. הוא עדיין רוצה שאדבר איתך.
המוח שלי ניסה לדבר איתו אבל הוא נכנס לדיכאון, אז יוצא שהפרצוף שלך נמצא בראש שלי כל הלילה. ובעצם, גם כל היום. מעניין אם זה עושה אותך עייף. הוא העיר אותי כמה פעמים שלשום, באמצע הלילה, כי הוא חשב ששלחת לי הודעה.
אבל בסוף כששלחת פספסתי. זה היה בסדר כי לא אכפת לך ממש, אבל ללב שלי אכפת מספיק בשביל שניכם.
הלב שלי רוצה להאמין שאכפת לך, אבל המוח שלי יודע שלא.
כואב לו על הלב, אז הוא ביקש ממני לא לספר. אבל אני כבר מרגישה רע עם זה. כי אני יודעת שהלב שלי קצת מזוכיסט רגשי, אז אולי הוא יהיה מרוצה. ואולי הוא יפסיק להעיר אותי בלילה. ויפסיק לפעום כל כך חזק בכל פעם שמזכירים את השם שלך.
היום לא שמעתי את המוח שלי תוהה שוב ושוב למה אתה עושה את זה ללב שלי, או למה הוא עושה את זה לעצמו, ואני קצת דואגת כי שמעתי אותם רבים אתמול שוב, ואני חושבת שהמוח שלי עומד לעזוב, או שהוא כבר עזב.
ועכשיו הלב שלי עומד לכאוב יותר, אבל גם להיות סוג של מרוצה.
אבל השאלה הזאת לא באמת הייתה מכוונת אליך כמו שהיא הייתה מכוונת אליי. ואולי היא גם קצת בשביל לגרום לך להרגיש רע, רע על זה שפגעת בי למרות שאתה לא יודע, רע על זה שניצלת אותי, רע על זה שאתה נזכר בי רק כשנוח לך, רע על זה שאני מרגישה רע עכשיו וזה בגללך.
אני נתתי לך להכיר אותי, אבל ברגע שהכרת אז איבדת עניין. זה הזוי שאני עדיין חושבת שאתה מקסים ושאני לא טובה מספיק.
מה לא בסדר איתי?
אבל היא הייתה בעיקר בשבילי.
המחשבה עליך מעצבנת אותי עכשיו, בעיקר בגלל שהיא מזכירה לי שאני מטומטמת. ובעיקר בגלל שאני יודעת ששמעתי את אותם השירים כל היום בגלל שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. בכל רגע שהייתי יכולה לחשוב עליך - חשבתי. והרגשתי כמו חרא.
אני תוהה מה עובר עליך, אבל המחשבה שלא אכפת לך היא כמו סכין קטנה שחותכת את הלב שלי מיליון פעמים.
זה לא משהו שלא ידעתי קודם, אבל עכשיו - כשזה כל כך ברור לי, זה כבר כואב לי מידי לדבר איתך.
זה כואב לי לחשוב עליך. כל דבר שקשור אליך מכאיב לי כל כך.
למה?
לעזאזל איתך יאיר.
לפעמים
כשאני לבד
אני חושבת
וחושבת
וחושבת
אני חושבת
עד שזה הורג אותי
ואז
אני חושבת עוד קצת
מצטערת על כמות הרחמים העצמיים בבלוג בימים האחרונים.
אני מרגישה די מנוצלת, אני אוהבת להאמין שזאת לא הייתה הכוונה שלך. אבל יש דברים שאי אפשר להתכחש אליהם בשלב הזה. עכשיו כשאתה יודע אתה לא צריך אותי, לא היה אכפת לך בכל מקרה. אז למה שלי יהיה אכפת? אני תוהה אם תרגיש אשם, בו זמנית מקווה שכן כי זאת אשמתך. אבל זאת לא אשמתך לחלוטין, אחרי הכל, אני אשמה בזה שאני מטומטמת. זה ממש מגיע לי. אני לא רוצה לראות אותך, והוא לא רוצה לראות אותי. אז אין טעם לצאת. בעצם יש, אבל גם אתם נראיתם כאלה ששווה לאהוב בהתחלה, אז לא יודעת כמה אפשר להסתמך עליו. פעם אהבתי ימי שני, היום הבנתי שאני לא ידידה שלך כמו שאני כלי להשגת מטרה, אבל לו באמת היה אכפת, דפקתי את זה בשבילך אבל אתה דפקת אותי.
לפעמים אני שוכחת באיזה מצב גרוע נפשית הייתי בעבר. אני שוכחת שכתבתי פעם מכתב התאבדות, אני שוכחת כמה הייתי קרובה לקצה, וכמה רחוק פיזית ממני מי שהציל אותי מליפול לשם. כי מצאתי מחברת ישנה שלי, מלאה בכתב לא ברור והרבה זכרונות, שאני כנראה ניסיתי לשכוח. אני זוכרת שנהגתי לכתוב לא ברור בכוונה, כדי שאם מישהו ימצא את המחברת, הוא לא ידע מה כתוב שם. זה עבד טוב מידי. בין המשפטים היחידים שהצלחתי לפענח בכל המחברת הזאת..
"There are no angels, only devils and dead people."
"הוא ביקש ממני לצייר לו פרח, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז הוא אמר לי שזה חבל, כי הוא עוד לא מצא פרח שיודע לצייר את עצמו."
עכשיו אני תוהה, אם הייתי יודעת איך החיים שלי יראו עכשיו, הייתי חושבת ששווה להמשיך לחיות?
בלעדייך שנת ה2014 שלי הייתה בין השנים הכי נוראיות בעולם. את המדריכה הראשונה שלי, ואת כל כך משמעותית. היה בך ניצוץ כזה, שהיה רק באנשים טובים באמת. אני בטוחה שהוא עדיין קיים. את פגשת אותי כשהייתי במקום כל כך נמוך, אבל איכשהו, בפעולות שלך, כל הבעיות שלי לא התקיימו יותר. אפילו אם זה היה רק לשעתיים בשבוע. את מקסימה ותמיד תהיי חשובה לי. לא משנה כמה זמן נעבור בלי שנדבר.
עדי,
את אחת מהחברות הכי טובות שלי. ואחד מהאנשים הכי חכמים שאני מכירה. אני כל כך מעריכה אותך וסומכת עלייך. את מכירה אותי יותר טוב מרוב האנשים, והרבה יותר טוב מאשר שהייתי רוצה שתכירי. את שינית את החיים שלי לחלוטין ולא הייתי מוותרת על רגע אחד. הייתי כותבת עלייך עוד, אבל כבר כתבתי עלייך כל כך הרבה בבלוג הזה, שלפעמים זה מרגיש שכל מילה מיותרת.
יונתן,
אני יודעת שעכשיו אתה כועס עליי. אני יודעת שסביר להניח שבחיים לא נחזור למצב שהיינו, ואני כל כך כל כך מצטערת על זה כי אתה מקסים וחשוב לי. ואחד מהאנשים הראשונים שיכולתי להגיד שהם חברים שלי בחוג, שאתה לא מדבר איתי רק בטיולים כשנוח לך. אתה לא שכחת ממני ואני כל כך שמחתי לשמוע ממך כל פעם מחדש. אני מקווה שתסלח לי, כי אתה לגמרי לחלוטין וללא שום ספק אחד מהאנשים היותר טובים שיצא לי להכיר.
עידו,
אתה מצחיק ומוזר, אני זוכרת כמה ששנאתי אותך בהתחלה אבל אני כל כך אוהבת אותך עכשיו. אתה בין האנשים הבודדים שהייתי יכולה לשבת איתם ולדבר איתם שעות בלי להשתגע. אתה אקראי בטירוף ובן אדם שפשוט כיף להיות איתו ולידו. אני בכנות פשוט נהינת לדבר איתך. ואין מספיק אנשים בחיים שלי שהייתי יכולה להגיד את זה עליהם.
יאיר,
אתה בערך 3/4 מהפוסטים שלי, אבל איכשהו אני איכשהו עדיין חושבת שאני יכולה לתת לך פוסט משלך בשביל הקטע הזה. אתה הבן אדם היחיד שאני מכירה שלאף אחד אין משהו רע להגיד עליו, כי אתה בן אדם כזה טוב ואני לא חושבת שיש מספיק מילים בעולם הזה בשביל שאני אצליח לתאר אותך. את חמוד ומקסים, ואני חושבת שמגיע לך הטוב ביותר. אתה תמיד גורם לאנשים להרגיש חשובים, ואכפת לך כל כך הרבה. תודה.
בזמן האחרון אני אוהבת את השם שלי. כי הוא מזכיר לי תחרות של טיפות גשם שנפלות על החלון בנסיעה, הוא מזכיר לי ישיבה סביב מדורה צפופה עם חבורה של אנשים שלא יכולתי לאהוב יותר, הוא מזכיר לי את הפעם הזאת שהתגעגעתי אליך בשעה חמש וחמישים לפנות בוקר בקיץ, כשהשמיים נחצו לשניים, חצו את השמש והירח. הוא מזכיר לי את הצחוק של ילדים קטנים, וחיבוק של כל בן אדם שאהבתי. הוא מזכיר לי את השיחות שלנו בטלפון, את הפרצוף שלך כשאתה מתפוצץ מצחוק, ואת האנשים הכי טובים שהכרתי. ולמרות שהוא מזכיר לי גם את כל הפעמים שבכיתי לכרית שלי, את כל הפעמים שבהם הרגשתי לבד, את כל הפעמים שבהם הלב שלי נקרע לשניים, בדיוק כמו שהשמיים הפרידו את השמש והירח בחמש וחמישים לפנות בוקר בקיץ. את כל שברונות הלב שלי, את הפעם הזאת שסיפרת לי שאתה אוהב אותה. ולמרות כל הדברים האלה, בזמן האחרון אני אוהבת את השם שלי. כי הוא מי שאני.
ולא סמכתי על המישהו הזה. אז זה נשמע לי טיפשי, כי הכלב שלו היה ממש חמוד והוא לא אהב חתולים. והוא לא אהב את החברה שלו, אבל הוא אהב את המרכך של פינוק. ואת הילדה שגרה ממש קרוב אליו. והוא היה בן אדם ממש עצוב, אבל חמוד, אז הסתדרנו די טוב. קצת שנאתי אותו לפעמים, למרות שהוא היה מקסים, היו לו עיניים גדולות.
והוא היה כמו מין תזכורת תמידית, שלא משנה כמה טוב תהיה או כמה גדולות יהיו העיניים שלך, לא תמיד יהיה לך טוב.
גם אם ממש ממש יגיע לך. יש אנשים שפשוט לא הולך להם, וככה זה.
בגלל זה ליום ההולדת שלו הבאתי לו מרכך חדש, כדי לנסות לשנות את המזל שלו. למרות שהוא לא אמר לי מה הוא ביקש, ידעתי שהוא ביקש את הילדה שגרה ממש קרוב אליו. כי הוא עושה את זה בכל יום גם ב11:11. ולוחש את זה לרוח לפעמים. אבל הרוח מספרת לי הכל, אז זה לא חכם לסמוך גם עלייה. הרוח גם סיפרה לי שהוא מבקש להיות מאושר, ועם הזמן, התחלתי לחשוב שאין בן אדם שמגיע לו את זה יותר.
אז הוא ביקש את העצה של הירח, אבל הוא לא עונה לבני אדם יותר אף פעם.
הירח פשוט שתק. ואני לא יכולה שלא להרגיש קצת אשמה, כי אולי זה קצת בגללי.
כי אני הייתי זאת שהתייאשה מהירח, והפסקתי להישאר עד שיעלם מהשמיים בכל בוקר, או עד שיעלה בכל לילה כי זה נורא לאהוב מישהו שהוא כל כך רחוק. אז לילה אחד, הוא עלה לשמיים ולא הייתי שם, והוא לא דיבר עם אף אחד מאז. ואני גם לא ישנתי בחוץ מאז.
כי אני כבר לא אוהבת את הירח, וגם לא את הכוכבים. פעם אהבתי, היום הם פשוט מזכירים לי אותך. ואת המרכך של פינוק.
וכשהירח לא ענה לו, אז הוא פנה אליי. כי הוא חשב שאין מישהו שיכול להבין את שברון הלב שלו טוב יותר.
וזה כבר על גבול המדכא כי הוא פשוט לא אוהב את המרכך החדש.
אבל גם אני, כמו הירח, החלטתי שאני לא עונה לבני אדם יותר אף פעם,
לא משנה כמה גדולות העיניים שלהם.
(ובגלל זה גם החלטתי שאי אפשר לסמוך עליו יותר. גם בגלל הקטע של החתולים, אבל זה משהו אחר..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: