לחשוב בקול רם

אני אף פעם לא שואלת אנשים איך קוראים להם, למרות שהם שואלים אותי. אני לא יודעת למה דווקא הקטע של חוסר הידע הזה הוא זה שמקסים אותי. כשאתה לא שואל אנשים איך קוראים להם הם יכולים להיות כל אחד, לא משנה מי הם היו קודם או איך רוב האנשים קוראים להם. כשאנשים לא יודעים איך קוראים לך לא מסתכלים עלייך בתור השם שלך אלא בתור מי שאתה באותו הרגע.כל פעם שאנשים יודעים את השם שלי אני מרגישה כאילו אני מוגבלת למה שאני אמורה להיות, בין אם זה בעיניי ההורים שלי ובין אם זה בעיניי עצמי, אבל כשהם לא יודעים אני יכולה להמציא את עצמי מחדש. אני יכולה להמציא אנשים מחדש. יש אנשים שדיברתי איתם רק פעם אחת אבל הם חצו את מחשבתי מיליוני פעמים, אנשים חסרי שם שהיו יכולים להיות כל דבר בשבילי. הזמן בו אני מדברת עם אנשים שאני לא יודעת את השם שלהם, והם לא יודעים את שלי זה הזמן היחיד בו אני כנה באמת. שיחות חד פעמיות שנמשכות לנצח. אני אוהבת לחשוב על המשכים לשיחות האלה, למרות שבמציאות לא הייתי משנה דבר. ואני אתגעגע למחשבה של הבן אדם הזה, שפגשתי רק פעם אחת לנצח. בידיעה ששום דבר לעולם לא יכול להרוס את זה. שום שמות, ציפיות, רק מה שהיה יכול להיות.

עשיתי את הדבר הכי מטומטם שיכולתי לעשות אי פעם, בטעות השארתי את הבלוג שלי פתוח על המחשב של הבית כשיצאתי ממנו לכמה שעות. מתברר שאחותי הייתה במחשב, לעזאזל. אני רק מקווה שהיא לא קראה אותו, או יותר גרוע, נתנה לאמא שלי לקרוא אותו. אוף. הכל משתבש לי תמיד. אני כל כך סתומה אלוהים

אני הגעתי לכאן כדי שיהיה לי מקום לפרוק צרות אבל נראה כאילו זה רק גורם לי יותר

אני שונאת מניפולציות רגשיות ואנשים שלא מבינים מה זה לא.

הראש שלי כבר כואב ממחשבות, וניסיון להבין מה לא בסדר.

אני עייפה אחרי 12 שעות שינה כמו שרוב האנשים עייפים אחרי לילות בלי שינה בכלל. אני מותשת, מהכל.

חברות שלי חושבות שאני מספרת להן הכל, אבל הן בעצם לא יודעות דבר.

כשהייתי קטנה חשבתי שאני לא אצטרך גיבור, שאני יכולה להציל את עצמי. אבל עכשיו אני לא כל כך בטוחה. כנראה שבמלחמה נגד עצמי אין מנצחים.

אני שונאת איך שלפעמים הביישנות שלי עוצרת מבעדי לעשות דברים שהיו יכולים להיות נהדרים, מלדבר עם אנשים שעושים לי טוב, מלחיות את החיים כפי שאני רוצה באמת. יהיה נחמד יום אחד לנסות לחיות בלי פחדים, ובלי לדאוג מה יחשבו אחרים. למה כל פעם שאני כותבת קטע זה נגמר בחרוזים

איך אני יכולה להתחיל שיחות עם אנשים

למה החיים שלי תמיד מסתבכים עם דברים שקלים לאחרים

אני רוצה לדבר איתו אבל

מה אם זה יהיה מוזר ולא יהיה לי מה להגיד והידיים שלי יתחילו להזיע והוא ממש חמוד ואאאאאאאאא למה הכל לא יכול להסתדר מעצמו והוא הציע לי לצאת איתו אבל אולי הוא צחק והוא לא באמת מחבב אותי למה אני חושבת על דברים יותר מדי

הוא שם לב אליי.

בשיחה הראשונה שלי ושל הילד שקטן ממני בשנה הוא אמר את הכיתה ואת בית הספר שלי, זה לא נראה לי ככ מוזר כי אחרי הכל זה יישוב קטן ואין כל כך הרבה אופציות. אבל, מתברר שגם הוא לומד בבית הספר שלי, חשבתי שהוא לומד בבית הספר שנמצא מחוץ ליישוב, שזה היה סתם ניחוש מושכל. אבל זה לא היה, הוא שם לב אליי עוד לפני שדיברנו בכלל. לאיזה מבנה שכבה אני הולכת בכל פעם. אני תוהה כמה פעמים עברתי על פניו לפני שדיברנו, כמה פעמים הוא עקב אחריי עם המבט שלו ומעולם לא שמתי לב. אני יודעת שזה נשמע מטומטם להתלהב מזה שמישהו סתם שם לב לזה שאני נמצאת בבית הספר שלו, אבל בדרך כלל אני מרגישה חסרת משמעות, כאילו אני יכולה להיעלם ואף אחד לא ישים לב. אבל הוא שם לב. והוא אפילו לא היה חייב. 

ראיתי אותו אתמול, אחרי כל כך הרבה זמן. הופתעתי כשלא הרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה, שהסטתי מבט כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם לראות אותו כאן, את הילד שקיוויתי לראות בשנית במשך זמן כה רב שהתחלתי לתהות אם הוא היה רק חלום ותו לא. הסתכלתי עליו מזוויות העין וזה היה מספיק לי. ראיתי שהוא הסתכל עליי, ראיתי אותו נאבק בעצמו רק כדי להחליט אם להגיד לי שלום. הוא לא ציפה לראות אותי שם, הוא היה נראה כאילו העיפו אותו מהרגליים שלו, המום כמעט לחלוטין. הוא התחיל לפסוע באי נוחות סביב החברים שלו. זאת הייתה תגובה ממש מוזרה, הרי אני אהבתי אותו והוא שבר לי את הלב כשהוא עזב, אבל מנקודת המבט שלו הייתי רק ידידה שהוא ניתק איתה קשר, אך איכשהו נוכחותי שם הצליחה לערער אותו. ואני לא האמנתי שיגיע יום בו אני אראה אותו ולא ייכאב לי, במשך זמן רב רק ייחלתי לשכוח, אבל עכשיו לעולם לא אסכים. וגם אם החברות שלנו כבר שקעה בין שתיקות ומבטים, הוא פשוט תמיד יהיה ה"מה אם" המועדף עליי, כי הכל היה יכול להיות שונה עכשיו. אבל אולי עדיף ככה.

זה אחד מהימים היותר נוראיים שהיו לי מתחילת שנה. ידיד(א') שלי אתמול כבערך חצי שעה לפני כניסת ערב יום העצמאות, החליף שם בקבוצה של הוואטסאפ של כולם לשם מאוד עליז ושמח, עם הרבה סמיילים. השם לא היה קשור ליום העצמאות בשום צורה או דרך. יום הזיכרון הוא נושא מאוד רגיש אצל ידיד(ב') אחר שלי שכעס נורא כי דקות אחדות לפני הוא ביקש במפורש לא לשנות את השם, רוב היום השם של הקבוצה היה "מזל טוב ל__" כי זה היה יום ההולדת של חברה שלי, אז הוא ביקש שבחצי שעה האחרונה לפחות השם יישאר. ידיד א' בכל מקרה שינה את השם התעלם מכך לחלוטין, הם ביקשו ממנו כמה פעמים להפסיק. הוא התגונן בטענה שהוא לא צריך להפסיק לחיות רק כי זה יום הזיכרון. 

כמו כן את רוב יום הזיכרון ביליתי בחברת ידיד א' כי שנינו ועוד כמה אנשים הלכנו לחלק זרים למשפחות שכולות, והוא פשוט גילה חוסר התחשבות כמעט מוחלט בבקשות החוזרות שלי שיפסיק לשיר שירים עליזים בכל הדרך לבית העלמין, מתוך כבוד ליום ורצון להיזכר בנופלים. הוא התעלם גם מזה. הוא נוטה להתעלם מבקשות של אנשים באופן כללי. הוא מחבק אנשים בלי רשות, הוא נוגע והוא מציק יחסית הרבה. אז כאשר זה קרה אתמול בוואטסאפ הסכמתי עם ידיד ב' הרי מה כואב לו עוד חצי שעה של זיכרון? או להפסיק לחיות כרגיל רק ליום אחד בשביל חיילים ואנשים כמונו שהפסיקו לחיות לנצח? אז אמרתי לו שהוא פשוט לא יודע להבין מה זה לא. 

וזה דבר שיצא לי להגיד לו בעבר, הרי הוא נוגע בי הרבה בלי רשות, הוא לוקח את השיער שלי בצורה די אלימה באופן חוזר למרות ההתנגדות הנחרצת שלי כמעט באופן קבוע. ובתור מישהי שסובלת מהתקפי חרדה ממש קשה לי עם זה. אז עכשיו הוא עצבני אש עליי, על ידיד ב' שלי ועל עוד חברה. פשוט אין לי כוח להתמודד עם זה. הוא תמיד זורק האשמות.

בנוסף לכך, מילא אם הייתי היחידה שאומרת לו שהוא לא יודע להפסיק גם כשמבקשים ממנו, אבל זה דבר שכולם אומרים לו באופן קבוע, איך הוא עדיין משוכנע שהבעיה היא בכולם מלבדו?

אני לא יכולה איתו יותר, כשרומזים לו הוא לא מבין, כשאומרים לו הוא חושב שצוחקים איתו או מתעצבן בטירוף.

חשבתי שהחברים שלי הם המקום הבטוח החדש שלי, אך מתברר שטעיתי. 

כי אם אין לי מקום אצלם, ואין לי מקום בבית, איפה יש לי מקום?

אני מתכננת לבקש מההורים שלי פסיכולוג/ית, כי לאחרונה אני מרגישה כאילו החיים שלי הם מין עינוי מתמשך שלא נגמר, ואני לא יודעת מה עוצר מבעדי להתפרק לחתיכות קטנות, או מה גורם לי לקום מהמיטה כל בוקר מחדש. יוצא לי להרגיש הרבה כאילו אין טעם לחיים שלי. אני לא חושבת שזה נורמלי. הרגלי האכילה שלי זזים בין תאבון מוגבר לבין חוסר תאבון בכלל. הרגלי השינה שלי משובשים גם כן, אני ישנה יותר מדי או בקושי ישנה. אני מרגישה כאילו כולם בבית שלי נגדי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיגיע מצב בו אני אעשה כמיטב יכולתי לבלות כמה שפחות זמן במקום שנהג להיות המקום הבטוח שלי. אם בבית נמצאים האנשים שאמורים להגן עליי, אני לא רוצה לפגוש את האויבים שלי. אני לא חושבת שזה אמור להיות כל כך קשה לחיות. זה בדיוק מה שחסר לי, מישהו שיאשר לי שאני חולה בנפש. עוד משהו שאחותי תוכל לצחוק עליו. עוד סיבה להורים שלי להגיד לי שאני עצלנית.

אני רק רוצה להיות מהאנשים האלה שקמים בבוקר בכיף, בעוד אני קמה עם עיניים עייפות. אני רק רוצה שהכל יהיה בסדר שוב, אבל זה אף פעם לא היה בסדר.

פעם מישהו אמר לי שאהבה יכולה לשגע אנשים, ועד שבן אדם אוהב מישהו באמת הוא לא יבין דברים שנעשים מתוך אהבה. אבל אני תמיד חשבתי שאהבה יותר דומה לשיגעון, לכן לעולם לא תוכלו להגיד שלא אהבתי. כי הייתי הכי שפוייה שיכול להיות ואז נפלתי אל תוך שיגעון. שנאתי עד שהתחלתי לאהוב. אנשים מתעסקים בשאלה של הביצה או התרנגולת אבל השאלה של האהבה והשיגעון מעניינת אותי יותר. הרי בשביל לאהוב צריך להיות משוגע, אבל בשביל להיות משוגע צריך לאהוב.

מעניין אם מישהו אי פעם השארתי מישהו ער בלילה במחשבות על מה שהיה יכול להיות ביני לבינו, הלוואי שהמחשבות היו מדברות בעד עצמן, הלוואי שאהבה הייתה מדברת בעד עצמה. 

הלוואי שהייתי יכולה לדבר בעד עצמי.

אני לא ישנה טוב.

אני מרגישה כאילו משהו חסר לי, כאילו שכחתי משהו חשוב. אולי אני מתגעגעת קצת אליו, כי כשאתמול ראינו את החברים שלו לא יכולתי אלא לקוות לראות אותו שם. אני מתחילה לחשוב שיש לי קטע עם דברים שעושים לי רע.

אבל אולי זה גם דבר טוב שלא ראיתי אותו, לראות שלושה אנשים ששברו לי את הלב בערב אחד כנראה היה מרסק אותי סופית.

אני גם ראיתי את הבחור הקטן שלי, הוא היה נראה כל כך קטן בין כל האנשים הגדולים, הוא הלך לפני עשר. קשה להאמין שהוא קטן ממני רק בשנה. אני מרגישה קצת רע לגבי זה שהתעלמתי ממנו לחלוטין, אבל אולי זה שהוא נראה כל כך קטן גרם לי להבין שלהתקרב אליו או להיות נחמדה אליו רק ירעיל אותו. עדיף לו פשוט לשכוח ממני. 

קשה לי להאמין שמשהו מלבד מבטים יקרה בנינו, או עם מישהו בכלל.

אני הולכת לראות את מוקי היום, והשיר שלי ושל הילד שאני לא מצליחה לשכוח ממנו הוא שיר של מוקי. קצת מוזר שהשיר שלנו הוא "לב חופשי", אבל בהתחשב בכמה שהחיים אוהבים לצחוק לי בפרצוף אני לא כל כך מופתעת. 

אני שמחה שלפחות יש לי את החברים שלי, זה שהם לא מכירים אותי הכי טוב בעולם גורם לי לסמוך עליהם יותר. לפחות יש לי עם מי לדבר. כל עוד הם לא יודעים עליי הכל הם הולכים להישאר. 

וזה מוזר, לפעמים אני קצת מקווה שהם דפוקים כמוני. אולי אז הם יבינו.