לחשוב בקול רם

תנו לי להישמע כמו מתבגרת מורדת, כפויית טובה וממורמרת לשנייה שאנצל בשביל להגיד שלפעמים אני פשוט לא סובלת את אמא שלי.

אחרי שכתבתי את זה אני מרגישה רע, אבל אני לא בדיוק מתחרטת כי אני יכולה לשמוע אותה אומרת עליי לאחותי שאני בן אדם בלתי נסבל באופי שלו, ושהיא רוצה לפוצץ אותי במכות. אני לא סובלת להיות בבית שלי יותר, היא מרגיזה אותי, לא משנה כמה טובות הכוונות שלה. נמאס לי מאנשים שהכוונות שלהם טובות, זה לא מוביל לא אותם ולא אותי לשום מקום אחר חוץ מהבלוג הזה. אין לי כוח יותר לחשוב על רגשות ומחשבות של אחרים, אני עושה את זה כל הזמן ואני מקבלת רק זלזול בשלי. תקראו לי מיושנת, אבל אני שונאת את זה שהיא גורמת לי להרגיש שאני חייבת לעשות הכל בשבילה, ללא תודה, סתם כי אכפת לי. אני במילא אבלה את כל החיים שלי בהרגשה שאני חייבת לה. אבל היא מנצלת את זה, היא סוג של שמה את זה כתנאי לאהבה שלה. היא חושבת שהיא יכולה לכפות עליי בכוח אכפתיות, שמחה, אבל היא לא מבינה שזה רק דוחף אותי לקרשים. היא כל הזמן מצפה ממני להתעלם מהעייפות והלחץ שלי, כדי שאני אהיה נחמדה יותר. אבל נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא רוצה להיות נחמדה, אני לא רוצה אנשים, אין לי כוח. אני באמת משתגעת, אני כמעט רוצה שיאשפזו אותי במוסד כלשהו רק כדי להתרחק ממנה ומכל זה.

פוסט אפשרי מהעתיד

היי יאיר, הרבה זמן לא דיברנו. אני כמעט ולא יודעת מה להגיד. חסרת לי. אני מניחה שהתחושה לא הדדית, כפי שציפיתי.

הזמן שבו היינו רחוקים עזר לי, אבל עדיין כואב לי להודות בזה שלא היה אכפת לך אפילו חצי ממה שלי היה אכפת.

אני ניסיתי לשנוא אותך, באמת שניסיתי. אבל זה קשה לשנוא מישהו על זה שהוא שובר את הלב שלך. ניסיתי את זה גם עם עצמי.

אני לא יכולה להגיד שאני כבר לא אוהבת אותך, כי זה קשה להמשיך הלאה לחלוטין ממישהו שהיה הכל. אתה מבין את זה. אבל אני יכולה להתעלם מהחלק הזה. עכשיו אתה בדיוק כמוהו. ואני אזכר בך כשהשמש תאיר, קצת כמו השם שלך, את השיער שלך מתנפנף ברוח. אני כמעט לא אזכור את הפרצוף שלך בקרוב. אני לא יודעת מה לעשות מפה.

(זה הורג אותי שאני עדיין מקווה שבעוד בערך חודשיים, אני אסתכל על הפוסט הזה ואז עליך, מחייך אליי. ואחשוב שהכל היה שטויות.)

עכשיו שוב פעם אני מוצאת את עצמי חוזרת למצב הזה שבו אני מתעוררת מבוהלת, ומרגישה שאני חייבת להסתכל בטלפון, לבדוק אם שלחת לי הודעה. למרות שאני יודעת שהטלפון שלך נגנב, ושגם אם הוא לא היה נגנב, לא היית שולח. כי אולי אתה יודע מה להגיד פחות ממני.

"אם את משהו שהתודעה שלי יצרה, היא בטח עבדה ממש קשה עלייך."

ואני יודעת שעדיף לי שלא נדבר. אבל אתה סיבכת את הכל. אתה לא היית אמור לדעת שאתה פוגע בי, וכששאלת אותי לא רצית לדעת את האמת, רצית שאני אגיד לך לא. אני לא סומכת על שיקול הדעת שלי יותר, אבל אני גם לא סומכת על שלך. אני מתחילה לחשוב שאתה משוגע בדיוק כמוני. אולי יש דברים שעדיף לא לדעת.

(אני החלטתי שאני אספר לך בקורס, זה כמעט עצוב כי אני עושה את זה רק כי אני יודעת ששום דבר לא יקרה ביננו, ויעבור כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב אחרי זה שאני בטוחה שאפילו אני לא אצליח להחזיק בכל כך הרבה תקוות שווא עד אז.)

בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני חשה במחשבה שאומרת לי שאני אוהבת אותך מתחזקת. אבל אלה לא הרגעים שבהם אנחנו מדברים, כמו שאלה הרגעים שבהם אנחנו לא. כשאתה מצייר עליי והראש ,לי על הכתף שלך כדי שאני אוכל לראות, ואנחנו מדברים ממש קצת ובשקט, צוחקים כל כמה שניות. או כשאני בטוחה שאתה מתעלם ממני אבל אתה בא לשבת לידי בכל מקרה, בלי ליצור אפילו קשר עין. אלה הרגעים שבהם אתה מסתכל עליי, והפרצוף שלך כל כך קרוב שהייתי יכולה לספור את הפגמים אילו רציתי, כל כך קרוב שאתה כמעט יכול לשמוע אל תוך הראש שלי.והעיניים שלך כל כך ירוקות. אלה הרגעים שבהם אתה מתעורר בבוקר, ואני הבן אדם הראשון שאתה קורא לו. או כשהשתיקה שלך מהמחשבה שפגעת בי הייתה כל כך משמעותית שכמעט כולם שמעו אותה. "אתה נראה מהורהר." אמר לך. "מעניין על מה אתה חושב." 

"באמת מעניין." אמרת, מיישיר אליי מבט. מנפץ את התקוות שלי להעמיד פנים שאני לא זאת שביאסה אותך.

אני זוכרת כמעט כל פרט בפרצוף שלך, אבל שלי יישכח במהרה. 

פאק. יש לנו עוד שנתיים.

"אני למדתי ששווה להקריב הכל בשביל טיול."

זה היה מכוון אליי.

שיט.

לא הייתה לי הזדמנות להסביר. אחד מהחברים שלך בדיוק תפס לך בחולצה - הסתכלת עליי ישירות. הזדמנות אחרונה. מבט מבוהל התגנב אליי. כן או לא. אני אמרתי לך כמה דקות לפני כן ששיניתי את דעתי, אבל אתה בטח לא הבנת את הכוונה. העדפתי לתת לך לישון לידי, לדחות את הקץ ולתת למציאות שהמצאנו לעצמנו להימשך ככל שאפשר מאשר לדבר על הדברים שאני הולכת לכתוב עליהם בבלוג אחר כך - טעות מרה. השעון הכה בשעה שש והפך אפילו את הנסיכה הכי יפה לדלעת. אני שנאתי את הפרצוף שעשית. מין שילוב בין ביאסת-לי-את-הצורה לממש-לא-ראיתי-את-זה-מגיע. אבל שנינו יודעים שכן ראית. פשוט בחרת להעמיד פנים שלא. אני שונאת שאתה עושה את הפרצוף הזה, ועוד יותר שונאת את זה שזה בגללי. אני הייתי צריכה להיאבק בדחף לקרוא לך, כי ידעתי שלא היית מסתובב. ושגם אם כן, לא היה לי מה להגיד. זה היה מאוחר מידי, לפחות בשביל אחד מאיתנו. נאבקתי בשביל שהמילים יצאו מהפה שלי, לרגע התחרטתי שלא שיקרתי לך. רציתי להגיד לך שאני מצטערת, אבל אתה לא באמת היית מבין על מה. אמרת לי היום בבוקר שאתה לא יכול לשנוא אותי, אבל אני מאמינה שבקרוב תהיה מסוגל. זה כמעט כאילו אני מכורה אליך, וכבר לא אכפת לי יותר מההשלכות. העיקר שתהיה מאושר. בבקשה אל תתרחק ממני בשביל שיהיה לי טוב, טוב לי כשאני איתך, פשוט לא טוב לי אחר כך. זה יהיה קצת כמו גמילה בכפייה, אחת ששנינו לא רוצים בה. אני תוהה אם זה שהדרכים שלנו הצטלבו היה ביש מזל או הדבר הכי טוב שקרה לי. אני ארגיש נוראי אם זאת תהיה אשמתי שהתרחקת. סיכמנו על זה שהדרך הכי טובה להיות שקרן טוב, היא לשכנע את כולם שאתה שקרן גרוע. אמרת לי שאנחנו טובים בזה מידי, בתוכי לחשתי שאין לך מושג עד כמה. אני קצת עייפה מזה, אז שפכתי קצת אמת, ועכשיו יש בלגן בכל מקום. אני תוהה אם בכלל אכפת לך. הלוואי שיכולנו לדבר.

אני מאחלת לך שתחשוב על זה פחות ממה שאני חושבת.

חשבתי עליך, ועל הפעם הבאה שנתראה. ועל הדבר הכי גרוע שיכול להיות, שזה מה שכנראה יהיה. אני תוהה איך תגיב אלייה. אני קצת כועסת עלייה, שיש מישהו כזה נהדר ומקסים שהוא כל מה שאני רוצה, והיא כל מה שהוא רוצה, אבל היא לא רוצה אותו. מרגיש לי כאילו אתה מתפספס. אני כמעט רוצה שתהיו ביחד, כי אני כל כך רוצה שתהיה מאושר, כמעט כמו שאני רוצה להרגיש קצת פחות משוגעת. וכמעט כמו שאני רוצה לענות לך בוואטסאפ. אתה תאהב אותה מחדש בפעם הבאה שתתראו ואתה יודע. כמה חבל שלא יכולת לאהוב אותי במקום. אבל אני חצי מבינה אותך, למרות שאתה אומר שאני בן אדם שממש קל לקרוא. כי היא אגוז הרבה יותר קשה לפיצוח. ואולי אני לא מה שאתה רוצה, אבל אולי אני מה שאתה צריך. כי אני והיא הפוכות בדברים החשובים.. נגיד.. אני אוהבת אותך, והיא לא. אתה אמרת לחבר שלך שהיא כל מה שאתה רוצה במישהי והוא אמר את זה לי. זה רק גרם לי לחשוב על איך אני התפספסתי. אל תחשוב על פילים כחולים יאיר, הם יהרגו אותך בסוף. אני לא החלטתית. אילו רק היה לנו נצח..

אתה התחלת לשיר על הבוקר, היית כזה חמוד. קמת ממש מהר למרות שקפוא, אחרי שנתת לי את הכפפות שלך כי אתה פשוט כזה מתוק. ביומיים האלה חשבתי על זה שיש לך את העיניים הכי יפות שראיתי, סוג של גוון עמוק בטירוף של ירוק עם גוון כזה עדין באמצע. ממש רציתי לנשק אותך. בעיקר כשעשית לי פרצופים בחזרה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך, למרות שאני ממש מנסה. אני לא יודעת מה יותר גרוע - להיות איתך בקשר או לא להיות אותך בקשר. החלק הכי עצוב כאן זה שלא תזכור את השם שלי בעוד כמה שנים. הלוואי שהייתי יותר משמעותית. הלוואי שהיית אוהב אותי חזרה. 

אני ממש כאן, רק שים קצת לב.

אתה הבטחת לי חיבוק, כפיצוי על פעם שעברה.

והבטחת שתיתן לי אותו, אבל ממש בסוף. לפני שאני הולכת. והבטחת שהפעם לא תיעלם.

אבל בדיוק כמה דקות לפני שהייתי צריכה ללכת לא היה סימן שלך באופק.

לא יכולתי להישאר שם אז הלכתי וקיללתי אותך בלב שלי כל הדרך, שאתה אידיוט שפשוט לא נתת לי חיבוק מקודם.

וכשבסוף הגענו לתחנה, האוטובוס שלי היה דקה מלהגיע. ואז בדיוק אתה הופעת מאחוריי. בתזמון שנראה מושלם.

צחקת עליי שאני באמת האמנתי שהיית נותן לי ללכת בלי חיבוק ונעלם לי שוב.

וכשצחקת על זה, אהבתי אותך קצת יותר. כי זה ממש הרגיש כאילו אכפת לך.

גם זה, וגם העובדה שעזבת את אחד מהחברים שלך בשביל לשבת לידי באוטובוס אחר.

זה היה כמעט כאילו שהייתי מגוכחת. אולי אני באמת.

אני עדיין זוכרת את ההרגשה של הידיים שלך אוחזות ביד שלי בחוזק הכי עדין שיצא לי להיתקל בו, אותך מחייך אליי, ממש מתחנן. בסוף נכנעתי, כי אני לא עמידה עדיין לסוג של קסם שאתה. אבל זה עדיין כל כך טרי. בקצב הזה אני אוהב אותך לנצח.