לחשוב בקול רם

אתה שאלת אותה עליי, כמו ששאלת אותי עלייה.

אתה היית מודאג, אני תוהה אם זה עדיין רלוונטי.

אני לא בטוחה אם המצב ביננו התדרדר או השתפר. והכי גרוע, אני לא בטוחה איך זה נראה בעיניך.

אני תוהה אם אתה מפרשן את הפרש הזמנים בין התגובות שלי כחוסר אכפתיות, חוסר עניין או שהצלחת לעלות על זה שהסיבה האמיתית היא שפשוט עכשיו קשה לי לדבר איתך. ואולי זה בראש שלי, אבל בין האמוג'יז שבחיים לא ראיתי אותך משתמש בהם ובין הדברים האקראיים שאתה זורק לי בשיחה, אתה קצת נשמע כמוני. שזה אומר, נשמע כאילו קצת יותר מידי אכפת לך. אנחנו נתראה בעוד קצת יותר משבועיים, שזה כלום לעומת הנצח שעבר ולעומת הזמן שבזבזתי בלשנן את הפרטים בפרצוף שלך, שנעלמו כאילו מעולם לא היה.

המפגש שלנו הולך להיות קשה,

ולא רק בגללי.

לפני שנפסיק לדבר,

לפני שכבר לא יהיה לך אכפת,

לפני שאשנא אותך

על מה שהיינו

ועל מה שלא נהיה.

הייתי רוצה לעשות עוד משהו אחד עבורך.

וללכת לשאול אותה, על מי היא עובדת.

כי כשדיברתם,

נראיתם כמו האנשים היחידים בעולם.

והיה ברור,

הם מעמידים פנים שהם רק חברים.

ואי אפשר לזייף את זה.

אני במילא יודעת,

שכשתראה אותה

אני לא אשנה שוב.

ובסופו של דבר, אאבד את שניכם.

אבל כשתחשוב עליי,

בימים שטופי שמש,

או בלילות מלאים בכוכבים.

כשלא תוכל להפסיק להסתכל על ההילה של הירח.

או כשתסתכל מהחלון בבית שלך,

בימים של חורף, בזמן שהעלים נופלים.

אולי כשהקיץ יעבור,

שהשלכת תחלוף.

אתה תדע שהיינו.

אתה תדע שהייתי.

ואתה תקווה שעוד נהיה.

אני כבר לא אוהבת אותך. או שאני לפחות כבר לא בטוחה.

כי זה קצת קשה לאהוב מישהו כשאתה לא זוכר את הפרצוף שלו, או איך הוא נשמע.

לפני כמעט חודשיים יכולתי לספור את כל הכתמים שיש לך על הפרצוף.

היית כל כך קרוב, שאילו רק רציתי.. אבל אני לא יודעת.

אתה רוצה לראות אותי, או שאתה בעצם רוצה רק לדבר. אבל אתה יודע פחות ממני מה להגיד.

זה יהיה שקר להגיד שאני לא אוהבת את מהמחשבה שאני סביר להניח אחת מהמחשבות האחרונות שעברו לך בראש לפני שהלכת לישון היום. וכשחשבת שיש אפשרות שנתראה, הרגשת את הצורך לברר. אבל אני מפחדת להגיד לך שלום, כי זה מסוג הדברים שנגמרים בפרידה.

אני החלטתי להפסיק לענות לך.

ובדיוק התחברת.

אני תוהה אם נכנסת לצ'אט איתי, כי אני מניחה שאתה כבר בטח רגיל ללבדוק אם אני מסננת.

ועשית לי מה שעשיתי לך בפעמים שלא ענית לי, ישר התנתקת. מתוך איזה מין תקווה קטנה שאולי תתחרט ותשנה את דעתך. ואולי הבנת שזה לא יקרה.

אני מקווה שלא תנסה לדבר איתי שוב, בשבילי. אבל בו זמנית מקווה קצת שכן. 

אולי אני קצת מסובכת מידי.

נניח שבעיות היו לימונים בתוך תיק. ולכל אחד יש את התיק שלו, ואת הלימונים שלו.. שמין הסתם, מכבידים עליו. אז לכל אחד כמעט יש קצב שונה, וכשפגשתי אותך היית הרבה יותר מהיר ממני. כי אני נוטה להיות קצת יותר מתוסבכת מהרוב. ורציתי ללכת איתך במשך כל כך הרבה זמן. השנה זה קרה, הוספת לימונים אל התיק שלך. והלכנו ביחד. ואני אהבתי אותך. אהבתי אותך מספיק בשביל לקחת את הלימונים שלך אל תוך התיק שלי. כי רק רציתי לעזור. אתה הרגשת יותר טוב. ואני לא יודעת למה בדיוק ציפיתי, שגם אם תוכל ללכת יותר מהר, תרצה להישאר איתי. כמובן שטעיתי, כי אתה רצת קדימה. ואני נשארתי עם כל הלימונים. אבל היה לי מספיק חשוב, ללכת לידך. אז הגעתי לממש קדימה. אבל אתה העדפת אנשים אחרים. אז עזבתי. החזרתי לך את כל הלימונים שלך, נהיית איטי. התחלת לחפש אותי. אולי כי רצית מישהו שיסחוב את הלימונים שלך, אולי כי לא רצית ללכת לבד, ואולי כי באמת התגעגעת אליי. אבל זה כבר לא משנה, כי היא כבר מקדימה וכך גם אני. כל כך התרכזת בלמצוא אותה, שאיבדת אותי.

אני ממש אהבתי אותך.

ואתה היית אידיוט.

אמרת שאנחנו מקוללים, אבל אני חושבת שמקולקלים מתאים לנו קצת יותר. בעיקר כי אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד חוץ מאת עצמנו.

זה לא אישי, זה תמיד קורה לי. אני נותנת את כל מה שיש לי, אבל זה אף פעם לא מספיק. אנשים תמיד יכולים יותר טוב ממני. אנשים תמיד עוזבים.

כי אתה כל הזמן רץ, ואיכשהו השתחררת, אבל לא אחזת בי יותר. אבל אתה המשכת לרוץ, כאילו אני עדיין מאחוריך.

בלי לדעת, שכשעזבתי אותך, ולא תפסת חזרה, איבדת אותי. אולי לנצח.

ואני לא יודעת מתי הסתובבת, מתי בדיוק התחלת לרוץ לכיווני. אבל עד אז, הספקתי לחצות יבשות, ועד שתחצה נהר, אוקיינוס יפריד ביננו.

ואולי כבר מאוחר מידי בשבילנו, כי בינתיים אני בורחת, אבל בסוף אני ארדוף אחרי מישהו אחר. ואז תבין, שאיבדת אותי. או שאני מקוללת. אחד מהשניים.

אתה התקשרת אליי

ושלחת לי הודעות.

אני אוהבת אותך,

ואני חושבת שגם אתה אוהב אותי,

לא באותה צורה, אבל זה גם משהו.

כי זה אומר שאכפת לך,

ואולי גם שחשוב לך,

לא לאבד אותי.

בגלל הרגעים הקטנים שבהם היית עצוב,

ושלחתי לך מגילות וואטסאפ, ורצית לחבק אותי.

וכשהיית מבואס, אז דיברנו בטלפון.

למרות שאף פעם לא בדיוק הבנתי,

למה בחרת דווקא בי.

אבל זה נגמר עכשיו.

ואני תוהה אם אכפת לך מספיק,

כדי להתרחק ממני.

גם אם אתה לא רוצה.

כי אם לא תפסיק לדבר איתי,

אני בחיים לא אפסיק להקשיב.

ואני בחיים לא אפסיק להיות שם בשבילך.

אז בבקשה יאיר,

תאהב אותי מספיק בשביל ללכת.

אני חושבת שאני כועסת עליך.

אני לא כועסת על זה שאתה התקשרת אליי בבוקר, למרות שלא ישנתי כל הלילה. אבל ההודעה ששלחת פשוט חירפנה לי את הראש. זה כמעט הרגיש כאילו אתה קורא לי שקרנית, אני יכולה להבין למה הגבת ככה, אתה עשית בחירה שחשבת שהיא שלי לעשות, אבל מפני שלא עניתי..חשבת שאני פשוט לא רוצה לדבר. אז לא הבנת מה לעזאזל אני רוצה מהחיים שלך. אני כועסת עליך מפני שהנחת את הגרוע ביותר לגביי, אני כועסת על עצמי שנתתי לך לראות אותי כמישהי שתעשה את זה. חשבתי שעשיתי הכל בסדר הפעם.

אנחנו הפעם באמת חייבים לדבר, אני לא מצליחה לחשוב על תגובה לא סרקסטית לענות לך.

זה חשוב לך לדבר איתי. יש לך תזמן מטורף, זה כמעט הזוי שאתה לא מודע לזה. בדיוק כשהייתי אמורה לשלוח לך הודעה, אתה הקדמת אותי. שאלת אותי אם אני עדיין בחיים. אני רוצה להגיד שאני מצטערת. אני מצטערת שאני לא יודעת מה להגיד, אני מצטערת שסיבכת אותך ביחד איתי.

אני כמעט מצטערת שאכפת לך, כי אז אולי היה קל יותר בשביל שנינו. קיוויתי שיעבור יותר זמן עד שנוכל לדבר, כי אני חסרת מילים, או שאולי אף פעם לא באמת ידעתי מה להגיד. חוץ מזה שאולי הגיע הזמן שתדע שאני אוהבת אותך.

הטלפון שלו חזר. הוא שלח לי הודעה אתמול אבל עדיין לא הבאתי את עצמי לידי לענות לו.

זה קשה מידי לדבר איתו, השהייה סביבו, המחשבה עליו, אני התחלתי להרגיש יותר טוב ועכשיו אני מרגישה את המצב שלי מתדרדר. זה היה טוב לי לא לדבר איתו, היו ימים שהצלחתי לעבור בלי לחשוב עליו, ואלה הימים הכי טובים שהיו לי כבר הרבה זמן. אני מתגעגעת אליו בו זמנית, כי זה לא באמת יכול להיות היום הכי טוב אם הוא לא חלק ממנו. אני כל הזמן מפקפקת במניעים שלו, אבל זה שהוא שלח לו הודעה מוכיח באופן חד משמעי שכן אכפת לו ממני. אני עדיין סוג של מתכחשת לזה, אבל כל חוסר הביטחון הזה לא מתאים לי וגורם לי להרגיש פתטית, כי כמה הוא עוד צריך לעשות בשביל להוכיח לי שאני יותר מסתם מישהי שעזרה לו בדבר הזה פעם? אני כועסת על עצמי שהבאתי אותנו למצב הזה, אני חייבת לענות לו כי שום דבר בסיפור הזה לא פייר כלפיו, אני מרגישה אשמה כי כואב לי עליו, אבל כואב לי גם עליי. הוא רק צריך לדעת שהכל בסדר ביננו, הוא ימשיך הלאה מזה מתישהו. אבל חלק ממני תמיד ישאר לקוות. כל הסיכויים היו נגדי בכל מקרה, אולי בחיים אחרים.