לחשוב בקול רם

במשך השנים האמנתי שהבלוג הזה מהווה תפקיד לטיפול הפסיכולוגי שהרגשתי שברור לי שאני צריכה. ולא מתוך אמונה במחלה נפשית כזאת או אחרת, יש אנשים שהעולם הוא פשוט הרבה בשבילם. ושאם אנשים היו כוסות, והעולם היה מים, הוא היה נשפך לתוכם וממלא אותם. ממלא וממלא, ממלא וגולש עד שהם היו נעלמים. ולא היה נותר דבר מלבד הידיעה שהכוס שם איפשהו, בין כל המים.

ואני באופן אישי, אם הייתי כוס, הייתי כוס בתוך הים. נשטפת בין הגלים, שוקעת, נסחפת, אבל אף פעם לא מגיעה לחוף. ובשבילי, כתיבה תמיד הייתה הדרך לפתוח את החור הקטן הזה באמבטייה שמרוקן את המים. וכמובן שאם תפתחו אחד כזה בים זה לא יעשה הרבה הבדל, אבל לפחות תהיה לכם את התקווה שיבוא יום שבו תראו הבדל. ואז, למרות המים, תרגישו קלים יותר.

כבר עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה.

אני יכולה לשקר ולהגיד שחשבתי שהנטישה של הבלוג תעשה לי טוב, אבל האמת היא שפשוט לא רציתי לכתוב כי רציתי לשכוח. להתעלם אפילו. מכל מה שקרה, מכל מה שעשיתי ומעצמי, בעיקר.

את השנה ניהלתי במחשבה שאסור לי להתכחש למי שאני, ושהדרך היחידה להשתפר, ולהפוך לבן אדם שאני יכולה להסתכל עליו, היא לקחת את החלקים הטובים והגרועים כאחד, לעבוד עם מה שיש. אבל במידה מסויימת אני מרגישה באותו המקום. ושוב אני רוצה את זה. להיות מישהי אחרת. הפיתוי הכרוך בזה גדול מידיי, לא להסתכל לאחור. אבל תחושת האומללות עוקבת אחריי, ובגללה חזרתי. אחרי הכל, אין משהו שמנציח אותה טוב יותר מהבלוג הזה.

אולי חלק בי מקווה שבעוד כמה שנים אני אקרא ואבין הכל, את מי שאני אהיה אז ואת מי שהייתי עכשיו. שאולי אני אצחק, ואהיה מאושרת. והבלוג ישאר זיכרון חמים. 

אבל אני לא יכולה לדמיין את הזמן הזה.

זה מרגיש שיהיה גרוע רק יותר ויותר.

מה שכן היה טוב בעזיבה שלי, היא שהוכרחתי להיות כנה עם אנשים סביבי, לשתף. וזה קירב אותי. אבל אני כבר לא יכולה להתקרב באמת אחרי מה שקרה השנה, הכל עדיין כואב. כואב מכדי שאני אי פעם אפרט. השנה בחרתי לשכוח. אנשים, רגעים, רגשות. וכששוכחים זוכרים רק את זה שזה כאב. ואף אחד לא שווה את הכאב הזה.

ובסופו של היום, אני לבד.

זה מרגיש כאילו יש לי רגשות שאף אחד לא יכול להבין. אני תוהה אם כולם מרגישים עצובים או בודדים כמוני, או שיש עול שכרוך בלהיות בי שאין בלהיות אנשים אחרים. מה לא בסדר בי?