שהייתי בת 9 וחצי הלכתי לרקוד היפ-הופ.
אז היה לנו מורה שתמיד שם ג'סטין טימברלייק וגרם לנו לבנות לאהוב את הזמר ואת הסגנון ריקוד הזה.
במשך פעמיים בשבוע,הייתי הולכת לשם.
הייתי נותנת לקצב לסחוף אותי ולהתפרק ולשחרר מתחים (טוב,איזה מתחים יש לילדה בגיל 9 וחצי? בחייאת..).
ושהייתה הופעה,לא הופעתי.
מהפחד.
מהביישנות.
מלחשוף אותי עם בגד גוף ושאנשים יראו אותי באור הזרקורים הזה.
לא חיפשתי את התהילה,לא חיפשתי שימחאו לי כפיים.
פחדתי.
הייתי מבוהלת.
בשנים האחרונות,בער בי החשק.
בער בי הרצון לחזור לרקוד.
בין אם זה היפ הופ ובין אם זה ריקודים סלוניים ולטינים..או מודרנים.
לי זה לא משנה,
אני רוצה לחזור לרקוד.
העניין שזמן כרגע אין,כסף, תכף עוברת לתל אביב ומשם שנת שירות.
אז לפעמים..
בשקט,בלי שאף אחד יראה,אני רוקדת מול המראה.
וגם בבקרים, אני שמה את השיר שלי ורוקדת ומחייכת.
מתגעגעת לתקופה הזו.
בנתיים,השיר האחרון והריקוד שאני זוכרת מהתקופה הזו שמתה לשחזר את זה ולחזור לתקופה ההיא.
זה עושה לי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
