שהייתי ילדה קטנה בגיל הגן אפשר להגיד שראיתי כבר את העולם בצורה אחרת ממה שאני רואה את העולם כיום. אפשר להגיד גם שהייתי תמיד מנסה לבטא את עצמי ואת היצירות שלי בגן, עם הדפים הצבעונים ועם הצבעי פנדה וצבעי פרפר אז בזמנו.. אבל הפריע לאנשים שאני אחת כזו שאומרת מה שהיא חושבת ושמציירת את הנסיך והנסיכה מאושרים.
תמיד השתיקו אותי ואמרו לי שאני לא טובה מספיק ושאני יותר מידי חייכנית ושמחה ושהעולם הזה לא בשבילי.
מאז התחלתי לשתוק.
כל מקום שהלכתי אליו ביטאתי את עצמי בכתיבה, לא נתתי לאותם אנשים לפנות אליי כי הייתי ילדה שקטה וביסודי, שחטפתי את המכות ואת זה שדחפו אותי מהגג כי לא הסכמתי לקפוץ למטה עם כולם, נתן לי אפשרות לעמוד על שלי,או שלא. רצו לשבור לי את העמוד שדרה. תרתי משמע.
אני לא יודעת,היום אני רואה את עצמי, לפעמים אני מרגישה שיש בי רצון עז להדחיק את מה שעובר עליי, כי אני יודעת שאנשים לא באמת יקשיבו ושאני אומרת לאנשים מה שמפריע לי הם חושבים שאני יותר מידי יהירה או שהם חוזרים למסכים שלהם ולוואטסאפ ולא נותנים לי אפשרות לבטא את עצמי.
פחדתי מהעולם הזה,כמו סנאי מפוחד שכל מה שהוא רוצה לעשות זה להגן על האגוז שלי.
אני רציתי להגן על עצמי מפני העולם ומצאתי את עצמי בהרבה סיטואציות לא נוחות.
אבל עדיין שהגעתי לסביבת אנשים מסויימת והיה לי טוב, הם כבר חשבו שאני קטנה מידי ורצו להעיף אותי משם, או שהיו כאלה שבכלל עישנו ושתו וזה בכלל לא היה בשבילי, שלא נדבר על האלה שהסתובבתי איתם שנים ארוכות ושהייתי שם בשבילם יום יום ושאני הייתי צריכה הם לא היו שם.
כאב לי בעולם הזה.
לא ידעתי מה טוב בשבילי,מה כן טוב בשבילי.
שלא נדבר על זה שהגעתי לתיכון, הביה"ס הזה, התלהב מאותן בנות שהצטרפו יחד איתי ולמה? כי הן עם יותר ביטחון, נראות יותר טוב ממני.. מי אני מולן שהייתה עם ג'ינס ארוך,גופיה, בנדנדה על השיער ועגילי פיס?
והן עם מכנס קצר וגופיה וכפכפים.
אפשר להגיד שהרגשתי תחרות בשלבים האלו, בשלבים הראשונים שרק ניסיתי להתחבר לאנשים.
הייתי עם גשר גם, דבר שלא גרם לי לחייך לאנשים.
ועד שחייכתי ונפתחתי הם כבר זיהו את הנקודות חולשה שבי ולא נתנו לי באמת מקום.
היום אחרי שנתיים, אני מבינה שטעיתי.
הם לא באמת אהבו אותם,הם כן אהבו, אבל הם גילו טוב מאוד מי הם ומה הם בגלל הפרויקט גמר באומנות.
אחת ציירה ציורי ערום שלה ואמרה שבעצם היא מרגישה שמנה ולא אוהבת את הגוף שלה,בעוד שאני צילמתי בני אדם עם מסכות (אעלה על זה פוסט בהמשך) שבעצם בני אדם יכולים להרגיש מאוימים (האנשים בלי המסכה) באתי מהמקום האישי שלי, אני מניחה שזה באמת גרם לי לראות איך השתנו החיים שלי בשנייה.
טוב, הם עוד קרובים להשתנות, יש לי לסיים יב' אוטטו ויש לי את השנת שירות שגם שם..אני אבוא כמו שאני.
אבל לא יודעת, אני מרגישה שלאורך כל השנים האלו, ביטאתי את עצמי בכתיבה ולא היה לי באמת מקום להשמיע את עצמי, חוץ מהמקומות התנדבות שעשו לי טוב.
לפעמים הרגשתי שזה יפה ששותקת או שאני חסרת אופי, היום אם אני שותקת אני יכולה להרגיש חסרת אופי.
שמפריע לי משהו אני מעדיפה לדבר, אבל אני מרגישה שרוב האנשים שאתה אומר להם מה מפריע לך, הם עסוקים בטלפון הסוללרי שלהם ואז אין לך מקום לרגשות שלך ולרצונות שלך.
הרבה דברים השתנו מהרגע שנכנסתי לגן עד לרגע שהגעתי ליב', הייתי צריכה את השינויים האלו, כדי שיהפכו אותי לאדם כלשהו.
למדתי לחיות עם עצמי.
ולא להיות מישהי אחרת.
מצד שני, אף פעם לא הייתי מישהי אחרת,תמיד הייתי מי שאני, אבל היו רגעים שהייתי מעדיפה שנייה לצרוח על מה שחוויתי, כי אני יודעת שזה ישחרר בי המון.
אבל זה גם חישל אותי מול מצבים מסוימים.
אתה יכול להיות אדם יפה תואר ולהיות חסר אופי או הפוך, אתה יכול להיות עם אופי מדהים ועם יופי לא משהו, אבל זו כבר שאלה אחרת..
מה הופך בני אדם לטובים או פחות טובים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
