לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

התוהה


על החיים ובכלל , תובנות הפנמות וכל מה שביניהם.

כינוי:  תהיות

בת: 51

Google:  התוהה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2015    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2015

שרידות / התעללות


 תקופת הקיץ עומדת להסתיים, אני בסוף כוחותי אחרי כמעט חודשיים עם הילדים פרט להפוגה קלה. 

 

ומותק כמיטב המסורת, ממשיך בהתעללות מרחוק. 

 

אחרי שהילדים בילו איתו חופשה בת 4 ימים, הוא חזר לסורו. 

 

כחלק מחיינו המשותפים, כיוון שמותק הוא איך לומר בעדינות די עצלן, נקלענו לחובות גדולים. 

 

כפי שכבר חלקתי עמכם, אני לקחתי על עצמי בנק אחד, בו החוב היה גבוה בכ-20,000 ש"ח מהבנק השני. 

 

ולו רק, כיוון שכל קשר בין מותק לבין אחריות הוא מקרי בהחלט.... 

 

כך חולפים החודשים מאז עזבתי, ומאז הוא עזב את חדר הגישורים והבנק עליו הוא אחראי טרם טופל. 

 

מסתבר כי ביום שישי התקבל מכתב מעו"ד, בנוגע לחוב, קיבלתי ממותק הודעה כדלהלן: "התקבל מכתב מעו"ד בנוגע לבנק, אני מודע למכתב הזה, המתנתי לו, בנק זה נמצא תחת אחריותי הבלעדית." מבקשת לקבל העתק מהמכתב ומגלה כי בתוך 21 ימים יש להסדיר את החוב, אחרת ינקטו תהליכים של הוצל"פ. 

 

כיוון שאני אחראית על חוב גדול, ומחזירה בכוחות עצמי סכום דמיוני של 3,000 ש"ח איני יכולה לשאת על עצמי חוב נוסף. 

 

מגיע המכתב הזה, ואיזה פלא, על אף שהבטיח שסגר את "הברז" אני מגלה שהחוב צמח בכ-11,000 ש"ח , מעניין איך הוא הצליח לעשות זאת. 

 

כשאני מהרהרת ביני לביני, אילו אפשרויות עומדות בפני איני מוצאת מוצא. 

 

איני בנאדם שמסיר אחריות מעל כתפיו, ועושה פשיטת רגל. 

 

אך אין באפשרותי לקחת על עצמי עוד חוב כל כך גדול, זה לא אנושי. 

 

תוך כדי חפירה ביני לביני, יודעת שעליי לקנות לילדים ספרים וציוד לביה"ס , ואיני מתכוונת לילקוטים חלילה, כי אם ציוד בסיסי בלבד.  

 

נוסעת לחנות עם חברה, על מנת שנוכל להביא את הספרים הביתה, והסכום מגיע ל1,900 ש"ח. 

 

מסתבר שככה זה , ככל שהילדים גדלים, כך הספרים שלהם עולים יותר אטלס, מילון אוקספורד וכו' וכו' וכו'.. 

 

שולחת למותק צילום של חשבונית על שמו, עם מחצית הסכום, והוא טוען שאני איני דוברת אמת. 

 

נו באמת, עד היום הלכתי בדרכי שלום, עד היום לא תבעתי אותו על מזונות מלאים. 

 

אז עכשיו אני אתחיל ברמאויות קטנות וקטנוניות? 

 

שולחת לו את החשבונית המלאה, ועוד מציינת כי חלק מהספרים יש ברשותי ועל כן הסכום נמוך מכפי שהיה אמור להיות. 

 

התגובה לא מאחרת לבוא : "מעניין לי תתחת...... תתמודדי". 

 

תגובה אופיינית למותק, בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו, זה - תתמודדי. 

 

בעוונותי, שוב חוזרת להביט במכתב מהעו"ד ורואה כי ישנה טעות במכתב, אני פונה אליו בהודעה 

 

והוא שכתב לי בהודעה נפרדת כי זה אחריות אישית שלו, ושהוא בכוונה חיכה למכתב הזה עונה: 

"טרם התפניתי לקרוא את המכתב לעומקו". 

 

האם כך מתנהג אדם שמשהו נמצא תחת אחריותו הבלעדית??

 

מרגישה שהוא אינו מרפה ממני, אינו נותן לי לנשום. 

 

חוזרת שנים אחורה, להתעללות יומיומית כגון זו, הילדים - שלך, הבית - שלך , העבודה - שלך תתמודדי!!!!! 

 

עומדת מול שוקת שבורה, הבטיח לשלם חצי מהתשלום בגין הספרים והציוד ושוב לא דובים ולא יער. 

 

כל כך אוהב את ההתעללויות הקטנות הללו, יודע שאין לי מספיק כסף לשלם לבד, ועוד יותר מודע לכך שכיוון שאין לי כסף איני יכולה לפנות לעו"ד על מנת להריץ תהליך גירושין . 

 

מרגישה כיצד הוא לופת אותי בכוח, משאיר אותי במקום של אישה קטנה ומטומטמת כפי שנהג לקרוא לי. 

 

ואילו אני, אני יודעת מי אני ומה אני, ואיכשהו כשזה מגיע אליו, אני פתאום נאלמת ונעלמת. 

 

הופכת להיות שבר כלי, בלי שום בעיה הוא שובר את דמותי. 

 

ואני.... בוכה, כואבת כועסת, כן אפשר לשבור את מעגל האלימות, אך אי אפשר להוציא את הגבר האלים הזה מתוך החיים שלי. אותו אצטרך לסבול כל ימי חיי. 

 

עצם הידיעה הזו פשוט מפרקת אותי, עשיתי תהליכים עברתי דרך אך אני תקועה עם גבר אלים בין אם אני רוצה ובין אם לאו. 

 

יושבת וחושבת, שאני כל כך מבינה את מעט האמהות שיום בהיר אחד קמות ונעלמות, כמה אפשר לסבול כזו התעללות?? כמה אפשר לסבול?  

 

כמה אפשר לשאת על שתי כתפיים? מה הפלא שאני לא רואה את עצמי בזוגיות אחרת? 

 

מי ירצה בכלל להתמודד עם כל החרא הזה שהוא מכניס אל תוך חיי? 

 

איזה גבר שפוי יהיה מוכן לשמוע איך הוא מצליח לפרק אותי לחתיכות, והוא זה שצריך להיות שם כדי לאסוף אותן ולחבר אותי מחדש? 

 

וכל מה שאני רוצה וצריכה זה חיבוק. מישהו שיגיד לי, הכל בסדר אני כאן ולא יאונה לך כל רע. 

 

מודה כל יום על הכוחות שעוד נותרו בי, מודה כל יום על הילדים הנפלאים האלה שהם ילדיי. 

 

מביטה בעצמי במראה, ורואה רסיסים של עצמי, אך מבינה שמחר יום חדש ולכשהוא יתחיל אאסוף את השברים ואמשיך , אמשיך לנהוג בדיוק באותה הדרך, דרך של שלום. 

 

כי במלחמה אין מנצחים, כי אם רק מפסידים. 

 

לילה טוב אנשים :( 

 

 

 


נכתב על ידי תהיות , 17/8/2015 21:09  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהיות על חיי זוגיות


אז חזרתי שוב לעולם הפצועים פצועות. 

וכמי שחזרה לעולם הזה, נזכרתי מדוע לא רציתי לחזור לשם מלכתחילה. 

שוב הודעות מעצבנות מכל מני אנשים, ושוב תהיות האם אני בכלל "שם" או שמא עדיין לא הגעתי למקום הזה של לחזור לצאת עם גברים. 

כך יושבת וחושבת ביני לביני, האם אני מצליחה להעביר את עצמי נכון? 

האם הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי, על כך שלהיות אתי זה חתיכת "תיק" הוא סיפור אמיתי? 

כיצד יתכן שבדרך לא דרך, זה המסר שאני מעבירה הלאה? 

ומדוע אני כל כך קשה עם עצמי? 

נכון, יש עליי מטען חיים שיותר דומה למכולה 40 רגל, ונכון שמי שיהיה אתי יאלץ להתמודד בדרך זו או אחרת עם "מותק". 

ומצד שני, הרי איני רוצה זוגיות כובלת, איני רוצה שמחר בבוקר מישהו יעבור לגור אתי. 

אני לא חושבת שזה נכון עבורי, או עבור ילדיי באיזו שהיא דרך. 

רוצה זוגיות של כמה פעמים בשבוע כיף, סקס טוב , חברות נהדרת סופ"שים ביחד וכו', ומצד שני בסופם כל אחד חוזר לביתו. 

לא שמדי פעם לא נישן האחד אצל השניה, אך זה יקרה כאשר ילדיי אינם בבית וכך גם ילדיו. 

במסגרת החיים שלי, אני פוגשת המון נשים בכל מני מצבי חיים, וביתי פתוח עבורן ואני משתדלת לתת עד כמה שאני יכולה מנסיוני, יכולותי לנתח דברים, מספקת מיכולת ההכלה שלי, וכן ממה שלמדתי בחיי הלא כל כך פשוטים. 

וכך קורה, שבאות נשים כאלו ואחרות, אשר אני עוזרת להן לעשות סדר במחשבות, להוביל אותן לדרך חדשה ויותר מכך מלמדת אותן להעריך את הדרך אותה הן עשו ולא רק את התוצאה. 

ואילו אני כלפי עצמי, יוק! רואה את הדרך, מברכת את עצמי עליה, ובסופו של דבר מוחה אותה במחי יד הביקורת העצמית, הצורך להיות תמיד פרפקט. לא מוותרת לעצמי בשיט. 

כיצד יתכן, שאני עם כל הנסיון והידע שצברתי במהלך השנים, ומכל הטיפולים אותם עברתי ועדיין עוברת מוצאת את עצמי במקום הזה? 

למה אני כל כך סוגרת? על מה אני שם שומרת? הרי כבר הוכחתי שאת לבי אני יכולה לפתוח, הרי הוכחתי שאני יודעת ויכולה שוב להיות אשה. 

אז איך יתכן, ששוב חזרתי לנקודת ההתחלה? למקום הזה שאני מספרת לעצמי שלהיות אתי זה תיק? 

כיצד יתכן, שאני רואה את דרכן של האחרות, מריעה להן, מרימה אותן ממקומות נמוכים, מצדיעה להן ושולחת אותן להמשך דרכן כאשר הן חזקות יותר, ושלמות יותר. 

ואילו כלפי עצמי..... נו...... איך לגדיר את זה? לא מעריכה את עצמי נכונה, ממעיטה כאילו על מנת לא לגרום לעצמי לחשוב שאני יותר ממה שאני, או ממי שאני. 

אותן נשים, שעוברות בביתי, רואות אותי כסוג של מנטורית שלהן, על אף שאין לי שום הכשרה בתחום, וכל מה שאני יודעת הוא מנסיון חיים, ולמידה עצמית וכל אשר אני עושה, אני עושה באהבה רבה וללא תמורה כספית, מבחינתי התמורה היא השינוי המתחולל בחייהן.  

הן רואות בי משהו שאני לא מצליחה לראות, ואיני מבינה למה? 

שואלת את עצמי, מה יקרה אם רחמנא-לצלן אראה את אותי כפי שהן רואות אותי? 

בסוף פגישה , אחת מאותן בנות אמרה לי, כי גבר שיזכה בי יזכה ביהלום שבכתר. ואני נו.... לא ממש רואה את זה ככה. 

וכך עוברת לי מחשבה בראש, מה יקרה אם אתן לגבר (אוי ווי) לראות אותי ככזו?

 כאשר אני מדברת עם ה"חמוד" (זוכרים אותו? אנחנו בקשר..) הפכנו להיות חברים טובים, אני אומרת משפט כמו, אני מודעת לכך שאני קשה לעיכול, ויותר מכך, יודעת שמאד קשה להכיל אותי.... ומכאן שלהיות אתי זה תיק. 

והוא מחזק ואומר בכנות, אכן להכיל אותך זה קשה, אומר זאת במבט רך כזה שמבין כי זה לא קל לשמוע, ואני אומרת בכנות מרובה, אין לי שום בעיה לשמוע את זה, כיוון שזה נכון.  

האם זה המסר שמועבר לגברים אתם אני מתכתבת/יוצאת? 

ומצד שני שוב, חושבת תכל'ס זו אני, בין אם זה נוח ובין אם לאו.... ומי שירצה בי, ירצה בי כמו שאני על כל צדדי, היפים והפשוטים, והפחות יפים והמאד מאתגרים. 

וכך בהחלטה של רגע, סגרתי את שני הכרטיסים הפעילים שהיו לי בעולם הדייטים הוירטואלים, כנראה שעל אף הכל אני עוד לא "שם". 

מאמינה בלב שלם, כי גבר שיהיה אתי, יהא כזה שיכיר אותי מלכתחילה, ויתאהב בי עם הזמן ומשם יגיע קשר. 

אך מצד שני, אני לא כזאת בליינית חברותית על מנת שדבר כזה יוכל בכלל להתקיים. 

מגיעה למסקנה סופית, שאני רוצה אך  עדיין לא מספיק רוצה, כנראה שאני עדיין פוחדת לשים את הלב שלי על "גריל" האהבה, וזאת על מנת שלא אחוש שוב כאב או אכזבה. 

בינינו, לא כזה רע לי לבד, דווקא נחמד וכיף על אף שעם עוד מישהו לבלות עמו, ולחלוק עמו היה יכול להיות עוד יותר כיף :) 


נכתב על ידי תהיות , 7/8/2015 22:49  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אחריות אישית


מהיום בו נולדתי, הייתי צריכה לשאת באחריות. 

להבדיל מרוב הילדים שגדלו עמי, אני ניהלתי בית כמו אישה בוגרת כבר בגיל 14.

הייתי המטפלת האישית של אבי, הייתי העוזרת האישית שלו. 

ועכשיו , בא לי לפרוק כל עול. 

בא לי להפסיק להיות כזו אחראית, אני רוצה קצת לנוח מכל האחריות הזו שאני נושאת על כתפי כל כך הרבה שנים. 

לא רוצה  לדאוג לתשלומים, לא רוצה לדאוג לבנקים, לא רוצה לדאוג לחובות, לא רוצה לדאוג לילדים לא רוצה לדאוג!! 

רוצה להפסיק לחשוב על כל העולם ואשתו לפני שאני עושה החלטה, רוצה להפסיק להתחשב בסביבה הקרובה. 

רוצה לעשות רק מה שנכון לי. 

אחרי דקה אני מתאפסת, מבינה שזה לא הולך לקרות. 

יש לי אחריות על ילדיי, יש לי אחריות על חובות שנצברו עקב שנים בהן הפרוד שלי לא עבד, וזאת על אף שהמותק לא משלם ולו שקל אחד בגין חובות אלו, שמי מופיע שם... אז אין ברירה אני חלק מהחשבון ועל כן האחריות מוטלת עליי. 

יש לי אחריות על הכל, ומעולם לא הצלחתי לשחרר אחריות, אני יודעת לשאת בנטל הזה היטב. 

לאורך כל חיי אחריות היתה מעין הגדרה שלי, מי אני: "אדם אחראי".... מבוגר אחראי - על מי אפשר לסמוך? עליי!! 

וכיוון שלא היה מבוגר אחראי שידאג לי, אזי מגיל צעיר למדתי שאני חייבת להיות אחראית על עצמי, ועל המעשים שלי.

אוח, איך הייתי שמחה קצת להיות שונה, קצת להוריד מהאחריות שאני נושאת ונוטלת על כתפי. 

לוותר קצת, לדעת שאני יכולה להוריד מעצמי קצת, הרי גם בתוך הזוגיות שהייתי חלק ממנה, אחריות היתה שלי באחריותי הבלעדית היה: לדאוג לבנקים, לדאוג לילדים, לדאוג לאוכל, לדאוג לנקיון, לדאוג לכלים, לדאוג לקניות, לדאוג לגני הילדים ואח"כ לבתי הספר, לדאוג לשיעורי הבית, לדאוג לפרנס את הבית, לשלם תשלומים וכו' וכו' וכו'.... 

אבל .... לא..... חס וחלילה, כי מה זה יאמר עליי?  איך אני אחיה עם עצמי אם לא אקח אחריות? 

הרי זה בדיוק מה "שמגדיר" אותי כל ימי חיי, ואם אוותר על אחריות, האם זה אומר שאני מוותרת גם על מי שאני? 

אוף, שונאת את המקום הזה, לא אוהבת להיות בפינות שאני הכנסתי את עצמי אליהן. 

מסתכלת קדימה ומבינה שעליי לקחת שוב אחריות, והפעם על חיי שלי. 

עומדת בפני דילמה, לא יודעת כיצד לפתור אותה, לקחת הצעה שעלולה לקבור אותי בעתיד ובאם לאו. 

לקבל על עצמי, שוב אחריות על עתידי מבלי להתייעץ עם אף אחד, להבין לבד את המשמעויות. 

ולדעת שהרי אני רוצה להיות עצמאית לחלוטין, אז מה הקטע, יאללה לכי על זה, וההשלכות.... נו כרגיל את תשאי בהן בגאון. 

הרי בינינו, אם אני בוחרת את הדרך הזו, המטרה היא להיות עצמאית, להקים עסק קטן ומקווה שיצליח להיות משגשג ברמה כזו שאצליח לחיות ממנו בכבוד, ללא צורך בעזרה חיצונית. 

אז מדוע אני דואגת, הרי תכ'לס, הציעו לי את מה שרציתי... אפשרות להתפתח. 

אוספת את מחשבותי, תוך כדי כתיבת הפוסט שולחת תשובה חיובית, ממשיכה בדרך שלי, כרגיל כיוון שאני לוקחת אחריות דאגתי שתהייה לי מעין מנטורית שתוכל לעזור לי לעשות את שאני רוצה. 

דואגת להשאיר בצד כסף בדיוק עבור זה, נו אחראית כבר אמרנו? 

רק בדבר אחד אינני אחראית, חזרתי שוב לעשן, זה המרד שלי. 

מרד שמרד, ועדיין מעבירה על עצמי ביקורת בלתי פוסקת, למה חזרתי לעשן, זה לא בריא לי אני גם ככה לא האישה הכי בריאה עליי אדמות... זה יקר וכו' וכו' וכו' . 

והאחריות, מי אמר אחריות ולא קיבל?? אחריות אישית - יש ילדים, מה הם לומדים ממני, אני יכולה ללקות בהתקף לב, או חלילה ללקות בשבץ  וכו' וכו' וכו'. 

עם כל זאת, יודעת שלהיות אחראי זה המצב האידיאלי, כיוון שבמידת הצורך אין את מי להאשים, כי אם לקחת אחריות מלאה על מעשיי , לשאת בתוצאות בגאון וגם אז לשאת באחריות הנדרשת ממני כפי שצריך להיות. 

אז חברים וחברות, תודה, בזכותכם/ן עניתי תשובה חיובית, כי כשאני כותבת אני מנתחת את הדברים לעומקם, ויודעת שזו ההחלטה הנכונה. 

אז הנה אני אומרת את זה בקול, אני יוצאת לדרך חדשה, לא מוכרת אם כי כזו שאני עושה אותה כבר הרבה זמן. 

לוקחת אחריות על עתידי המקצועי, ללא קשר למצבי הפיזי. 

נותנת לעצמי אפשרות להתפתח ולפרוח, ללא צורך באיזו קצבה או איזו תמיכה מחב' ביטוח. 

כן, חב' הביטוח תעזור לי לבנות עתיד חדש, כן אשתמש בכל אשר אני יכולה על מנת למנף את עצמי ולהתקדם בחיי  אך המטרה היא לא להיות נתמכת כי אם להמשיך לתמוך בסביבה. 

להמשיך לקחת אחריות עליי, ועל ילדיי בגאון, בתקווה שאת המזונות המגוכחים שהמותק נותן לילדים אוכל לשמור עבורם לימים טובים...ולהנאות גדולות. 






נכתב על ידי תהיות , 6/8/2015 21:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתהיות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תהיות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)