AthenaWorld

חלומות זה אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו, הם אלו שגורמים לנוע לנוע קדימה, צעד אחר צעד בדרך להגשמתם. או לפחות ככה זה היה אמור להיות.

כן, יש בהחלט חלומות שאנחנו נעים לקראתם בשביל להגשימם ומשקיעים מאמצים רבים בשביל להגשימם, אבל יש לא פחות חלומות שוויתרנו עליהם מראש

ולכן לא נעשה אפילו צעד אחד במטרה להגשימם.

תחשבו לבד על כל הדברים שחלמתם להשיג, על כל המקומות שחלמתם להיות בהם, על כל התוכניות שלא יצאו לפועל לא בגלל שניסתם ולא הצלחתם,

אלא בגלל שויתרתם מראש. ועכשיו תחשבו על הסיבות בגללם ויתרתם על כל אחד מהחלומות האלו: האם זה היה שכנוע של סביבתכם שאתם לא יכולים

להגשים את חלומותכם, האם זה היה מחסור בכסף או זמן, או שאולי פשוט לא האמנתם ביכולתיכם או שחשבתם שהמטרה לא מקדשת את האמצעים (או

שבמקרה שלנו את המאמצים).

גם לי היו הרבה חלומות, ועל רבים מהם ויתרתי. ועכשיו כשאני בדרך לוותר על הגשמתו של עוד חלום כזה, אולי הגיע הזמן להביט לאחור ולראות מתי

צדקתי בהחלטותי ומתי לא, או לפחות לנסות לנחש מה היה אילו...

כשהתחלתי את חטיבת הביניים, חלמתי ללכת ללמוד בכפר נוער, ואני ועוד כמה חברות שלי דיברנו על זה מלא והסתכלנו על זה כעל חוויה, ובאמת

לאחר שיכנועים הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לתת לי להרשם לאחד מכפרי הנוער בארץ ולנסוע לשם למחנה גיבוש בקיץ. במחנה קיץ נהנתי אבל

מבחינת להשאר שם לתווך ארוך וויתרתי. יכול להיות שזה היה בגלל שבחרתי בכפר נוער ברמה לא מספיק גבוהה מה שהתבטא גם במראהו החיצוני

של כפר הנוער, ויכול להיות בגלל המגמות לימוד לבגרות שלא עניינו אותי( באות העת רציתי להיות רופאה, ורציתי ללמוד במגמת רפואה או לפחות
במגמה מדעית). בדיעבד, זו כנראה הייתה החלטה נכונה לא ללכת לאותו מקום. ויכול להיות שאם הייתי בוחרת מקום אחר בעל רמה גבוהה יותר

ומרגישה שהמקום יכול לתת לי משהו שלא אוכל לקבל בבית ובתיכון שלמדתי, הייתי מחליטה להשאר. עכשיו הייתי בודקת את הפנימיות הבאות:

בית ספר לאומנויות בירושלים, ועוד פנימיה בצפון שאני לא זוכרת כבר את שמה. ובסופו עוצרת על התיכון שבו יכולתי לקבל את הבגרות הכי
איכותית מבחינת יחידות הלימוד והמגמות.

כשרק עברתי מחטיבת הביניים לחטיבה העליונה בבית הספר, כבר פחות חשבתי על הרעיון של ללכת ללמוד בכפר נוער בארץ(למרות שאני עדיין

חולמת על זה, ומה שמצחיק שכבר עברו כמה שנים מאז שסיימתי תיכון, אז זה כבר ממש לא אקטואלי בשבילי, אבל עדיין, נותר צל צילו של ספק).

יום אחד, ניתקלתי במידע על רשת בתי ספר בינלאומיים ברחבי העולם שקולטים אליהם תלמידים ומממנים להם את הלימודים - UWC למי שמכיר.

בתוכנית הזו אפשר היה לאעביר את י"א ו י"ב בקולג' בינלאומי ביחד עם תלמידים מכל העולם וזו נראתה לי אחת מהחוויות הכי קסומות בעולם.

במשך חודשים הייתי מחפשת כל מידע על הקולג'ם האלו, קוראת בלוגים של תלמידים שלומדים שם, וחולמת...

ורק חולמת, כי אף פעם לא האמנתי שאוכל להתקבל לשם, אחרי הכל מקבלים לשם בערך שני חניכים כל שנה ממדינה שלמה, והם חיפשו מנהיגים, 

דיפלומטיים שיוכלו לייצג את המדינה שלנו, בני נוער מעורבים חברתית שיוכלו להשתלב בקולג'ם שלהם, ולי לא היו אף אחד מהכישורים הנדרשים

ולכן אפילו לא ניסיתי להרשם לתוכנית הזאת. ולמרות שעד היום אני לא מאמינה שהייתי מתקבלת לשם, עדיין העובדה שאפילו לא ניסיתי מכרסמת 

את ליבי-"ומה אם?...אבל לא, אני יודעת שלא היה לי אז שום סיכוי.

אחר כך ניגשתי לצו הראשון וקיבלתי ציונים מצויינים קבא 55 ודפר 80 בלי מאמץ, וחשבתי שזה יבטיח לי תפקיד איכותי בצבא. ובהחלט הגיעו

אלי כמה מיונים לתפקידים(אבל זה לא היה מה שרציתי באמת),  אבל מסיבות כאלו ואחרות לרוב הזימונים לא הגעתי (וכמה פעמים בגלל שהזימון
בכלל לא הגיע או הגיע מאוחר מדי והייתי מגלה באתר שלהם שהי לי בכלל זימון למיונים). ולזימון שבכל זאת כן הגעתי לא עברתי( ותאמת גם

לא רציתי לשרת בתפקיד הזה). בסופו של דבר, לא ניסיתי ליזום מיונים לשום מקום ונתתי לדברים להתגלגל לבד, וככה הגעתי לתפקיד כלל צהלי

שנקבע לי במנילה, תפקיד שלא רציתי אותו ואפילו לבסיס שלא רציתי לשרת בו. אבל בגלל שלא הייתי צהובה או להוטה אחר תפקיד מסויים,

בסופו של דבר השלמתי עם התפקיד שלי בצה"ל והסתכלתי על הצדדים החיובים שלו כמו יומיות, תנאי שירות ומפקדים מצויינים(לפחות רובם).

כשאני חושבת על זה, כנראה שטוב שנתתי לדברים להתגלגל כמו שהם התגלגלו, והתפקיד שעשיתי היה יותר טוב בשבילי מאשר קריעה בתפקיד 

שנחשב לאיכותי בתנאים גרועים ותחת לחץ.

אחר כך חלמתי להיות רופאה, ומהר מאוד הבנתי שצריך יהיה להלחם כדי להתקבל לרפואה בארץ וככה התגלגלתי לחלום ללמוד רפואה בחול.

ולמרות שהבנתי שלא אוכל למממן את הלימודים בחול למשך 6 שנים, ועוד ללמוד בשפה זרה, המשכתי לחלום על לימודים באירופה. (חלום 

שנשאר לי עוד מימי התיכון כשרציתי ללמוד בקולג' בינלאומי). אם הזמן גם על החלום ללמוד רפואה וויתרתי ולפעמים אני אפילו חושבת 

שמלחתחילה זה היה לא חלום שלי אלא של ההורים. לאחר מעבר על כל המקצועות שניתן ללמוד באוניברסיטאות בארץ, עצרתי על מקצוע

מסויים והחלטתי שאלמד אותו ובו אעסוק בעתיד. כבר לא היה צורף ממשי לנסוע ללמוד לחול, כי יכולתי להתקבל בארץ (או לפחות ככה קיוותי,

ועדיין מקווה וסופרת את הימים עד פירסום התוצאות של הפסיכומטרי). וככה בגלל הלחץ, וחוסר הזמן למחשבה, ניגשתי ללפסיכומטרי כדי לא

לאבד שנה, ונירשמתי לאחת האוניברסיטאות בארץ. 

אבל נשאר עדיין החלום ללמוד בחול, במדינה קסומה, להכיר תרבות אחרת, להנות מחופש, להיות עצמאית. אבל זה החלום שאני קוברת בימים

אלו. החלום שקברתי כשנרשמתי לאוניברסיטה בארץ. אני מבינה שרמת הלימודים בארץ תהיה ככל הנראה יותר גבוהה, ללמוד בשפת האם

שלי יהיה לי יותר קל, וגם אגמור את הלימודים בציון גבוה יותר. אבל עדיין הלב לא מוכן להשלים עם וויתור נוסף על חוויות קסומות שהבטחתי

לו, ואז באכזריות שללתי ממנו את היכולת לקבלם.

ביי, ביי לימודים בחול! היה נעים לחלום עליכם, אבל החלום נגמר, והמציאות מתעוררת לחיים! וכך עוד חלום נקבר...

נשאר לקוות שזה החלום האחרון שאני קוברת, ואת החלום הבא שלי על לחיות בחול או לפחות לנסוע לרילוקיישן אגשים!